שיתוף הפעולה בין אסתר שמיר ליהל דורון ב״בצד השני של הפחד״ הוא לא רק דואט מוזיקלי אלא מפגש בין שתי תפיסות של רגש, כתיבה ונחמה במוזיקה הישראלית. מצד אחד קול שנושא איתו היסטוריה תרבותית שלמה, ומצד שני יוצר עכשווי שמביא רגישות מופנמת ומלודית יותר. התוצאה היא שיר שנשמע כמו ניסיון עדין למצוא אור בתוך עייפות רגשית קולקטיבית.
מה שמעניין בשיר הוא שהוא לא מנסה “לנצח את הכאב” או להכריז הכרזות גדולות.. הוא פועל באזור הרבה יותר אנושי: ההכרה בפחד, לצד החלטה להמשיך לחפש תקווה.
המשפט המרכזי: “כי בצד השני של הפחד / מחכה מה שטוב שוב לחיות בשבילו” הוא לב השיר .הוא לא אומר שהפחד ייעלם, הוא גם לא מבטיח שהכול יסתדר מיד. הוא רק מציע אפשרות:
שמעבר לפחד עדיין קיים משהו ששווה להמשיך עבורו. וזה הבדל משמעותי השיר לא בורח מהחושך – הוא מנסה לעבור דרכו. אחת השורות היפות בשיר היא “אור קטן דרך סדק בשער”. זה דימוי מאוד צנוע. לא שמש גדולה לא “אור גדול”.. רק סדק. דווקא הצניעות הזאת הופכת את התקווה לאמינה. שמיר מדברת בשפה של החזקה, המתנה, נשימה איטית, הישרדות רגשית. “רק שלא נישבר לפני שהרע יחלוף” – היא לא מבקשת להיות גיבורים
רק לא להישבר.
החזרה על: “ויש סוף, יש סוף לרע” – יש בה גם ניסיון לשכנע את עצמך, וזה מה שהופך אותה לאנושית. השיר לא מדבר מגובה של ודאות אלא מתוך חרדה אמיתית.
אי אפשר לנתק את השיר מהמציאות הישראלית של השנים האחרונות – חרדה ציבורית, עייפות נפשית, תחושת שבר, אובדן אמון בעתיד. השיר לא מטיף, לא מתיימר לרפא. רק מנסה להחזיק יד.
הכוח של השיר נמצא בכך שהוא לא מנסה להכריח רגש. המוזיקה המלודית נשענת על הרמוניות רכות, קצב איטי, הפקה נקייה ולא עמוסה, והכול יוצר תחושה כמעט של תפילה שקטה. ההרמוניה בין הקולות של אסתר שמיר ויהל דורון לא נשמעת כדואט ראווה אלא כמו שני אנשים שמנסים לנחם זה את זה.
״בצד השני של הפחד״ הוא לא שיר שמנסה לצעוק מעל הרעש, אלא כזה שמדבר בשקט לתוך הלב. הכוח שלו נמצא דווקא באיפוק, במילים החשופות של אסתר שמיר, בלחן העדין של יהל דורון ובתזכורת שאפשר לכתוב שיר נחמה בלי להעמיד פנים שהכול בסדר. זה שיתוף פעולה שנשען פחות על נוסטלגיה או גימיק בין־דורי ויותר על אנושיות פשוטה, וזה מה שהופך אותו ליפה.
החולשה האפשרית של השיר היא שהאיפוק שלו עלול להרגיש זהיר מדי, אבל נדמה שהמטרה כאן לא הייתה לייצר דרמה אלא מרחב נשימה.
זהו שיר שמבין משהו עמוק על התקופה: לפעמים אנשים לא צריכים שיגידו להם שיהיה מדהים אלא שמישהו יישב לידם בחושך ויגיד: “תחזיק עוד קצת”. היופי שלו נמצא ברוך, בהרמוניה המנחמת וביכולת לדבר על תקווה בלי למחוק את הכאב. זה לא שיר של אור גדול בקצה המנהרה אלא של קרן אור קטנה דרך סדק, וזה מה שמשדר תחושת אמינות.
אסתר שמיר ויהל דורון בצד השני של הפחד
כִּי בַּצַּד הַשֵּׁנִי שֶׁל הַפַּחַד
מְחַכֶּה מָה שֶׁטּוֹב שׁוּב לִחְיוֹת בִּשְׁבִילוֹ
לְהַחֲזִיק מַעֲמָד כָּל הַדֶּרֶךְ
לְחַכּוֹת שֶׁהַטּוֹב כְּבָר יָבוֹא
כִּי בַּצַּד הַשֵּׁנִי שֶׁל הַצַּעַר
שָׁם יָדך אֶת יָדִי מְחַבֶּקֶת שְׁלוּבָה
אוֹר קָטָן דֶּרֶךְ סֶדֶק בַּשַּׁעַר
שׁוּב יִפְתַּח אֶת הַלֵּב לְאַהֲבָה
וְיֵשׁ סוֹף, יֵשׁ סוֹף לָרַע
שֶׁזְּמַנּוֹ יִגָּמֵר
לִרְאוֹת אֶת הַטּוֹב
קֶרֶן אוֹר קְטַנָּה
שֶׁתִּהְיֶה אוֹר זוֹהֵר
וְהַשֶּׁמֶשׁ תָּבוֹא
וְהַשֶּׁמֶשׁ תָּבוֹא
וְתִרְאה שֶׁנִּהְיֶה שׁוּב בְּיַחַד
רַק שֶׁלֹּא נִשָּׁבֵר לִפְנֵי שֶׁהֵרַע יַחֲלֹוף
כִּי בַּצַּד הַשֵּׁנִי שֶׁל הַפַּחַד
יָם שֶׁל מַיִם חַיִּים עַד אֵין סוֹף
וְיֵשׁ סוֹף, יֵשׁ סוֹף לָרַע
שֶׁזְּמַנּוֹ יִגָּמֵר…
כִּי בַּצַּד הַשֵּׁנִי שֶׁל פַּחַד
