עמית בן זקן, האח של עדן שר "לא ביקשתי מלחמה". בגבוהים – סלסול רגש. בגדול – אודישן בינוני. התפוח עוד לא הגיע לעץ. אלא מה: השופטים נפלו שבי למותג. סלסולי שבט בן זקן לא יכולים להישאר מחוץ לריאליטי. אז נתנו למותג לעבור. שום קשר לאירוויזיון.
גם את עידו ובי צוקי הייתי מרחיק מהאירוויזיון. צמד די ג'איים שמנסים גם שירה ("בא קליל"), נשמעים כל כך שגרתיים בביט שלהם, שלא ברור מנין מיליוני הצופים, ומה כל הסיפור של מעריצים בטורקיה ובסרביה. נטע ברזילי, מהשופטים היותר חלשים בתחרות, נמרחה עליהם בלי שום נימוק משכנע – פרט לכך ש"השטח מדבר". מרגול נסמכת על תגובת הקהל – "הקהל התעלף עליהם" אמרה, וויתרה על השיפוט העצמאי שלה. רק אביב גפן זיהה שאין כאן הרבה, זה נשמע לו נורא חָלַבִי. אלא מה: גם העובדה שהוא נכנע למרגול ולנטע והעביר את הצמד היה אקט חָלַבִי. טוב שרן דנקר החזיר מעט שפיות לשולחן השופטים.
שחר עדוי, שמלמד ילדים הפטרה לקראת הבר מצוה (מוֹרִי), התרפק על Hello של ליונל ריצ'י, בלדת פופ קלאסית מ-1984, שאימו המנוחה אהבה. כאן שמענו סוף סוף ביצוע וקול שאפשר להמשיך איתם לכיוון האירוויזיון. גם המראה ה"חרדי" שלו, אנטתיזה לשיר ה"חילוני" יכול להוות מקדם אטרקציוני. אני מסכים עם מירי מסיקה: יש לשבור את הסטריאוטיפ. אין ניגוד בין דתי וחילוני כשמדובר במוסיקה. הקול והרגש מנצחים. אני מאחל לשחר עדוי כי הוא והפיאות שלו יתחרו על ייצוג ישראל באירוויזיון.
האודישן של שחר עדוי – Hello
