הטריגר לכתיבה היה סיפור קטן ואמיתי שארקדי דוכין לא הצליח להשתחרר ממנו: השיר נכתב בעקבות הרצח המטלטל של ימנו (בנימין) זלקה ז״ל. אבל זה לא שיר על הרצח. זה שיר על טוב לב. הטריגר לכתיבה היה סיפור קטן ואמיתי שארקדי לא הצליח להשתחרר ממנו: ילדה קטנה שהבלון שלה נתקע על גג, ואימנו עלה לשחרר אותו כדי להחזיר לה את החיוך.
השיר נע על קו דק בין הנצחה, מוסר השכל ותקווה חברתית. "תנו לבלון לעוף" אינו שיר על הרצח אלא על הפיכת הזיכרון של אדם למעשה מוסרי קטן ומתמשך. ארקדי דוכין בוחר במכוון לא להעמיד במרכז את האלימות, את הפושע או את הקורבן, אלא רגע יומיומי וזניח לכאורה: אדם שעוזר לילדה להחזיר בלון. זהו מהלך אנושי-אומנותי מובהק – ניסיון להגדיר אדם באמצעות חייו ולא באמצעות מותו.
על ימנו אנחנו לא לומדים כמעט דבר מלבד טוב ליבו. הוא הופך מדמות ממשית לסמל: "ימנו אתה בלב". הוא כבר לא אדם עם מורכבויות, חולשות או סתירות, אלא התגלמות של נתינה. זו בהחלט אידיאליזציה, אך היא אופיינית לשירי זיכרון והנצחה. מטרתה אינה לתאר ביוגרפיה מלאה אלא לזקק תכונה אחת שנתפסת כמהות האדם.

האם זו אידיאליזציה תמימה? אפשר לטעון שכן, אבל רק חלקית. מצד אחד, השיר מציג תפיסת עולם כמעט אגדתית: "רק יד אחת מושטת, ולב גדול שמחזיר אהבה", ובהמשך: "היום היא זאת שעוצרת ברחוב, כשמישהו אחר מרגיש לבד."
זוהי תפיסת ה"שרשרת האנושית" – מעשה טוב מוליד מעשה טוב, והטוב עובר מאדם לאדם. במציאות זה כמובן לא תמיד עובד כך. אנשים שעזרו לאחרים לא בהכרח משנים את העולם, ומעשי חסד אינם מבטלים אלימות, עוני או פשיעה. במובן הזה יש בשיר יסוד אידיאליסטי, אפילו נאיבי. אבל אינה לא נאיביות מוחלטת. דוכין כתב את השיר לאחר רצח. כלומר, נקודת המוצא שלו אינה אמונה שהעולם טוב, אלא דווקא ההכרה שהעולם מסוגל לרוע קיצוני. לכן המסר של השיר אינו: "הכול טוב." אלא למרות שהעולם מסוגל לרוע, אני בוחר לזכור את הטוב.זה הבדל משמעותי. הפזמון חוזר שוב ושוב כמעט כמו מנטרה או תפילה "בכל פעם זה חוזר כשמישהו עוזר" – לא כעובדה אלא כהבעת משאלה. השיר אינו מתאר את המציאות כפי שהיא, אלא את המציאות כפי שהכותב היה רוצה שתהיה.
הבית המסופר ("ילדה אחת בכתה בחצר") מזכיר ראפ או ספוקן וורד: סיפור קונקרטי, כמעט עיתונאי, עם דמויות ואירוע. לעומת זאת הפזמון – "תנו לבלון לעוף, תנו לילדה לחייך" פועל כמו ספיריצ'ואל אפרו או גוספל. הוא פשוט מאוד, חוזר על עצמו, ויוצר תחושת קהילה וטקס זיכרון. כמו בשירי גוספל רבים, יש מעבר מסיפורו של אדם אחד לאמירה אוניברסלית. הראפ מספר את הסיפור. הספיריצ'ואל הופך אותו למיתוס.
מבקר ספקן יכול לומר שהשיר מפשט בעיה חברתית קשה מאוד. אלימות אינה נפתרת באמצעות "יד מושטת" בלבד, והמסר עלול להישמע סנטימנטלי מדי. מצד שני השיר כלל אינו מנסה להציע פתרון חברתי. הוא מציע אתיקה אישית. לא "כך נפתור את האלימות בישראל", אלא "כך אפשר לבחור לחיות למרות האלימות".
יש בשיר של ארקדי דוכין יסוד אידיאליסטי ואף סנטימנטלי. הוא מאמין בכוחם של מעשים קטנים ליצור אדוות של טוב, ולעיתים הוא מציג זאת בצורה פשוטה מאוד. אך קשה לקרוא לו "תמים" במובן הרגיל, משום שהוא נולד מתוך מפגש ישיר עם טרגדיה. השיר אינו מתכחש לרוע, אבל במקום להנציח את הרצח, הוא מנציח רגע של חסד, והופך את הבלון התקוע על הגג לסמל של האפשרות לבחור בטוב גם בעולם שבו התרחש מעשה אלים וחסר היגיון.

ארקדי דוכין תנו לבלון לעוף

פזמון :

תנו לבלון לעוף,/ תנו לילדה לחייך.
בכל פעם זה חוזר/ כשמישהו עוזר
ימנו אתה בלב
ימנו … ימנו ..

 ילדה אחת בכתה בחצר
בלון אחד נתקע על הגג.
עבר שם אדם, אדם מיוחד,
אמר לה: “ילדה,
את לא תישארי פה לבד.”
הוא טיפס למעלה, ירד וחייך
החזיר לה את הבלון ליד.
בלי להתעסק בלמה?
בלי להגיד לה איך
פתאום היא כבר לא לבד.

פזמון :
תנו לבלון לעוף/ תנו לילדה לחייך.
בכל פעם זה חוזר/ כשמישהו עוזר
ימנו אתה בלב

ימנו … ימנו ..

‎לא צריך גיבורים גדולים,
מי צריך נאומים ללא סיבה
רק יד אחת מושטת,
ולב גדול שמחזיר אהבה.
הוא לא הספיק להזדקן,
לבנות לו בית או קן ,
אישה וילדים,
אבל מה שהוא כן הספיק
זה אולי כל מה שצריך,
ולו רק פעם בחיים.

פזמון :

תנו לבלון לעוף/ תנו לילדה לחייך.
בכל פעם זה חוזר/ כשמישהו עוזר
ימנו אתה בלב

ימנו … ימנו ..

‎הילדה ההיא כבר גדלה,
היא זוכרת את החיוך, ואת היד
היום היא זאת שעוצרת ברחוב,
כשמישהו אחר מרגיש לבד.
ככה זה עובר הלאה,
מגג לגג, מיד ליד. מגג ליד
בכל בלון שמשוחרר לשמיים,
יש אדם שלא נשכח לעד.

פזמון :

תנו לבלון לעוף/ תנו לילדה לחייך.
בכל פעם זה חוזר/ כשמישהו עוזר
ימנו אתה בלב

ימנו … ימנו ..

 תנו לבלון לעוף/ תנו לילדה לחייך.
בכל פעם זה חוזר/ כשמישהו עוזר
ימנו אתה בלב

ארקדי דוכין פייסבוק