יש שירים שמספרים סיפור אהבה, ויש שירים שבהם האהבה היא רק נקודת מוצא לחשבון נפש עמוק הרבה יותר. "כששערך השטני הפך ללבן" של בן ארצי שייך לסוג השני. זוהי בלדה מלודית, נוסטלגית ונוגעת ללב, הנושאת עמה ניחוחות מובהקים של שנסון צרפתי, ומשלבת בין געגוע לאדם אהוב, התפכחות מאשליות, חרדה מפני הזמן החולף ותחושת החמצה שקשה להשלים עמה.
ארצי שר בהתרגשות גלויה, בקול שאינו מנסה להסתיר את פגיעותו. המוזיקה עוטפת את המילים בחמימות מלודית, אך מתחת ליופי הצלילי מסתתרת יצירה עצובה למדי: אדם המתבונן לאחור ומגלה שהעולם השתנה, האנשים התבגרו, ההזדמנויות חלפו, ואילו הוא עצמו נשאר במובנים מסוימים אותו ילד שמתקשה לצאת מחדרו. זהו שיר על הזדקנות, אבל לא פחות מכך – על הפחד לחיות את החיים במלואם.
השיער השטני שהפך ללבן – שינוי צבע השיער מספר את סיפור הזמן כולו. הוא מציין לא רק את התבגרותו של האדם שאליו פונה הדובר, אלא גם את המרחק שנוצר בין העבר להווה. מעניין במיוחד שהשיר אינו פותח במראה פניו של הדובר או בסימני ההזדקנות שלו, אלא דווקא בשערו של אדם אחר. הזמן נמדד באמצעות השינוי באדם האהוב. הפרחים שפרחו בגינה והבוקר שהפך לפנות ערב מרחיבים את המטפורה. שלוש תמונות טבעיות מתארות שלושה מופעים של הזמן: צמיחה, התבגרות ודעיכה. המעבר מן הבוקר לערב הוא גם דימוי למהלך החיים. אך בעוד פריחתם של הפרחים עשויה לסמל התחדשות, האור המתמעט רומז לכך שתקופה מסוימת מתקרבת לסיומה. הניגוד הזה מעניק לפתיחה יופי מיוחד: העולם ממשיך להתחדש, אבל חייו של האדם מתקדמים בכיוון אחד בלבד.
אל מי פונה בן ארצי לאהובה או לדמות אימהית? הוא אינו מספק תשובה חד־משמעית. אפשר לקרוא אותו כשיר אהבה לאישה שהזדקנה לצדו של הדובר, אישה שהייתה נוכחת בחייו לאורך השנים והפכה עבורו לעוגן רגשי – פנייה אל אם, או אל דמות אהובה המזוהה עם הילדות, הביטחון והבית. ההתייחסות לעולם כפי שנראה כשהדובר היה קטן, בצירוף השיבה אל חיקו של האדם האהוב, יוצרת קשר ברור בין הדמות שאליה הוא פונה לבין עולם הילדות. הדובר מתאר כיצד לאחר שנים של ניכור ושל בדידות בחברת אנשים אחרים, הוא חוזר אל אותה דמות ומזהה בה מקום אמיתי. אם מדובר באהובה, זוהי אהבה שהפכה לבית. אם מדובר באם, זוהי חזרה סמלית אל המקור הראשון של הביטחון והקבלה.ההימנעות מהגדרת זהותה של הדמות מאפשרת לשתי הקריאות להתקיים זו לצד זו. ארצי אינו כופה על המאזין סיפור ביוגרפי מסוים. הוא מאפשר לכל אדם לזהות בשיר את מי שהיה עבורו מקום של אהבה ללא תנאי.
בבית השני מופיע דימוי של חיפוש אחר מטמון ומפת אוצר שתוביל לאי הנכון.לכאורה, זהו עולם דימויים שונה מהתמונה האינטימית שבפתיחה. במקום גינה, פרחים ושיער מלבין, מופיעים מסע, אי ואוצר.המעבר הזה אינו מקרי. הוא מציג את חיי הדובר כמסע מתמשך בעקבות משהו שאינו מצליח למצוא. מהו אותו מטמון? אהבה? אושר? משמעות? תחושת שייכות? השיר מותיר זאת פתוח. החיפוש עד היום האחרון יוצר תחושה שהדובר אינו מסוגל להפסיק לחפש, גם כשהוא מבין שהזמן הולך ואוזל.יש כאן גם אירוניה עדינה: ייתכן שהאוצר שהוא מחפש נמצא דווקא במקום שאליו הוא חוזר בסופו של דבר – בחיקו של האדם האהוב. השיר מתאר תנועה מעגלית. האדם יוצא אל העולם כדי למצוא משמעות, מתאכזב, ובסוף מגלה שהדבר האמיתי שחיפש היה קשור למקום שממנו יצא.
דימוי הרכבת שהתרחקה, בעוד הדובר מודה שכמעט הספיק לעלות עליה, אך רץ לאט – יש במשפט הזה שילוב נדיר של עצב, אירוניה עצמית והכרה כואבת באחריות האישית. הרכבת היא דימוי מוכר להזדמנות שהוחמצה, לזמן שאינו ממתין לאיש ולחיים הממשיכים להתקדם. אבל בן ארצי מוסיף לו תפנית מעניינת: הדובר אינו אומר שלא הייתה לו אפשרות להספיק לרכבת. הוא מודה שכמעט הצליח, אך משהו בתוכו מנע ממנו לנוע מהר מספיק. אולי היה זה פחד. אולי היסוס, חוסר ביטחון, דחיינות או קושי להתמודד עם העולם. בכך הופכת תחושת ההחמצה למורכבת יותר. לא מדובר רק בגורל אכזר שגזל ממנו הזדמנויות, אלא גם באדם המודע לכך שלעיתים הוא עצמו עיכב את התקדמות חייו. החזרה על המילים "אבל רצתי לאט" בסיום הפזמון מקבלת משמעות של וידוי – ההבנה שהזמן חלף בזמן שהדובר עדיין התקשה למצוא את האומץ לצאת אל החיים.
תמונה משמעותית נוספת מתארת שמש המזמינה את הדובר לצאת מחדר שבו הוא מסתתר שנים. ארצי אינו מתאר את העולם החיצוני כאיום מפורש. להפך, השמש הקוראת לו לצאת היא שמש טובה.מכאן עולה שהפחד אינו בהכרח נובע מעוינותו של העולם, אלא מן הקושי הפנימי של הדובר להשתתף בו. הוא יודע שיש חיים בחוץ, וייתכן שאף משתוקק אליהם, אך מתקשה להיפרד מן המרחב המוגן. השיר מקבל כאן גוון קיומי: האדם אינו רק מתגעגע לעבר, אלא מבין שהוא עצמו לא תמיד הצליח להיות נוכח בהווה.זו אחת התובנות העצובות והיפות ביותר בשיר.
המוזיקה מעניקה לטקסט ממד נוסף של נוסטלגיה. כבר בפתיחה נשמעת מלודיה כלית בעלת גוון אקורדיוני־נשיפתי, המעלה אסוציאציות לשנסון צרפתי ולבתי קפה פריזאיים ישנים. זהו צבע צלילי שמתקשר מיד לזיכרון, לרומנטיקה ולחלוף הזמן. כמו בשנסון הקלאסי, המנגינה אינה עומדת בפני עצמה כהפגנת יכולת מוזיקלית. היא משרתת את המילים, מדגישה את מהלכן הרגשי ומאפשרת לזמר לספר סיפור. הבחירה במלודיה בהירה ונגישה מעניינת במיוחד, משום שהיא עומדת בניגוד מסוים לעצבות שבטקסט. המוזיקה אינה שוקעת בייאוש. יש בה חמימות, תנועה ואפילו אופטימיות מסוימת. כך מתקבל שיר שמדבר על החמצה, אך אינו נשמע מיואש לחלוטין. הוא משאיר מקום לפיוס עם העבר.
קולו בעל גוון אישי, מעט מחוספס וחשוף, והוא אינו מנסה להציג שירה מלוטשת עד כדי שלמות. יש בהגשה שלו משהו דיבורי, כמעט וידויי. המשפטים נשמעים לעיתים כאילו נולדו מתוך מחשבה המתנסחת בזמן אמת. בבתים הוא שר ברכות יחסית, עם דגש על משמעות המילים. בפזמון קולו נפתח, העוצמה עולה וההתרגשות נעשית בולטת יותר. דווקא העובדה שהקול אינו תמיד חלק לחלוטין מעניקה לביצוע אמינות.שנסון טוב אינו דורש בהכרח קול גדול. הוא דורש נוכחות אנושית, יכולת לספר סיפור וליצור תחושה שהזמר עצמו חי את המילים. מבחינה זו, בן ארצי מצליח להעביר את תחושת ההחמצה והגעגוע בצורה משכנעת. יש בביצוע שלו גם משהו פגיע: הוא אינו נשמע כמי שהגיע לחוכמת חיים מוחלטת, אלא כאדם שעדיין מנסה להבין את הדרך שעבר. עם זאת, במקומות שבהם השירה נעשית מודגשת ונרגשת במיוחד, היא מתקרבת לעיתים לסנטימנטליות מעט מופרזת. דווקא הרגעים המאופקים יותר מצליחים לגעת עמוק יותר.
בן ארצי כותב ושר מתוך מקום אישי מאוד. מצליח לחבר בין אהבה, געגוע וזיכרון לבין תחושת החמצה קיומית. הוא אינו מנסה להציג עמדה פילוסופית מגובשת על החיים, אלא מתאר אדם המביט לאחור ומגלה שהזמן חלף מהר מכפי שחשב.הלחן המלודי, העיבוד החמים בעל הגוון השנסוני וההגשה הנרגשת יוצרים חוויה מוזיקלית שנושאת עמה עצב מתוק, אך גם מידה של נחמה.
השיער המלבין הוא רק סימן חיצוני לחלוף השנים. הסיפור האמיתי נמצא באדם שצופה בזמן העובר ומבין שלא תמיד ידע לחיות בתוכו.ואולי זו המשמעות העמוקה ביותר של החזרה אל חיקו של האדם האהוב: לאחר כל המסעות, החלומות, האכזבות וההזדמנויות שהוחמצו, הדובר מבין שהדבר החשוב ביותר אינו המטמון שעדיין לא מצא, אלא המקום שבו אינו נדרש להוכיח דבר.
"כששערך השטני הפך ללבן" הוא בסופו של דבר לא רק שיר געגועים לאדם שהזדקן, אלא קינה עדינה על השנים שחלפו ועל הילד שנותר בתוכנו, ועדיין מנסה להספיק לרכבת של החיים.
בן ארצי כששערך השטני הפך ללבן
כששערך השטני הפך ללבן
כבר פרחו הפרחים ששתלתי בגן
והבוקר הפך ללפנות ערב כאן
אחפש עד יומי האחרון
בכל מקום בו אגיע, את המטמון
את מפת האוצר אל האי הנכון
ואיך העולם השתנה לו בזמן
ששערך השטני הפך ללבן
אני עוד זוכר עולם כה אחר
כשהייתי קטן
שמש טובה קוראת לי לצאת
מהחדר שאני בו שנים מתחבא
הרכבת נסעה, איך הספקתי כמעט
אבל רצתי לאט
כששערך השטני הפך ללבן
עיניי נפקחו, נפקחו לאיטן
זה כואב להתעורר מחלום שקרן
אז מהבית ההוא ברחוב הצדדי
מאנשים שהרגשתי איתם לבדי
אני שב אל חיכך
את מקום אמיתי
ואיך העולם השתנה לו בזמן
ששערך השטני הפך ללבן
אני עוד זוכר עולם כה אחר
כשהייתי קטן
שמש טובה קוראת לי לצאת
מהחדר שאני בו שנים מתחבא
הרכבת נסעה, איך הספקתי כמעט
אבל רצתי לאט
אבל רצתי לאט









