אורי בסון נשכב על ספת הפסיכולוג של עצמו לחשבון נפש. הבנליה של מהות הגשמת החלום קורמת עור וגידים, כשההשראה נחה עליך. פתאום יש מסקנות, כמו אחיה יותר טוב כשאלמד לאהוב ו..לא הקשבתי לעצמי שנים, יש קלישאות כמו – את המחיר להצלחה אף אחד לא ישלם, והבנאדם נמדד במעשים ולא בדיבורים. מה עבר לבסון שהכל נשמע פתאום כאילו עבר מטמורפוזת חיים אולטימטיבית?
בשירים הכל מסתדר, ואצל בסון – ראפ מתישר עם פופ בקלילות פושרת, המנגינה המלנכולית עולה על קצב אמצע צפוי, ההרמוניה נפתחת לוידוי בהפקה שמיצרת אווירת מתח מלאכותית משהו.
ניסיתי להשתתף בסאשן ההתפקחות של בסון, להאמין לזרם תובנותיו, ולא הצלחתי. ה"תיקון" הפסיכולוגי הזה נשמע שטחי עד מאולץ. גם החיבור בין פופ וראפ לא העלה את רמת האמינות שלו.
בסון זמן להתקדם
