המסורת מנצחת, מוסיפים תבלינים, מתחברים לרוק, נוגעים ברגאיי. בר צברי הוא הסלט הישראלי שמוגש ב-2021 למי שמחפש צעד תימני אולד סקול מונע ברוח פרצים עכשווית. זה הרוקנ'רול שלו בבוקר, בצהריים, בערב. על מה מספר-שר? על האדם באשר הוא שבונה עצמו מתוך כאב, על אהובה חסרה שעדיין שוכנת עמוק בעצמותיו, על בחור, ג'וני שמו, שחי חיי שגרה, האנטיתיזה לכמיהתו של צברי.
ואני לא כמו ג'וני, רוצה לחלום,
שורף עוד סיגריה, מתחיל את היום,
רוצה לראות נופים ועולם
להרגיש בכל רגע, אני חי וקיים
כאן אין צעד תימני אלא קו בס דומיננטי של רוק נותן בראש, שאינו מתכתב עם המסורת. זה החיבור הכי מסעיר של בר צברי לקצב החיים העכשווי. הקול הנשמה הגבוה מחבר את כל התחנות באלבום החדש. נמשיך איתו ל"ניצוצות", בלדת התבכיינות של בן לאביו שאומר: "כשאני מתפורר, אני בא אליך עם כנפיים שבורות". היום עסל יום בצל שלצברי הולך ככה: "יום אחד אני גבוה ויום שני אני בלוז" – התאמץ הכותב לבטא תחושת דאון, אבל פספס. בלוז זה לא תמיד זה דאון.
סלסולים? – צרובים בשירה של צברי, במיוחד כשהוא מקונן ב"פעם" על נפשו הבודדה אחרי שאהובתו נטשה, והשאירה אותו עם טעם מתוק.
הומור? תקשיבו ל"חדרה", בילוי של אחת עשרה בלילה בפרובינציה בין בליינים מקומיים – העצוב, השמח אוריינטאל ים תיכוני, והשורה המנחמת: "איזה כיף ששלמה כתב עלינו שיר"…
מוסיקה מזרחית? בואו נדלג על השיר "כמעט". הנסיון להשלים את כל מה שהיא לא אומרת – מכער את יופיו של צברי.
פיוט? יש! צברי נבר במאגר הפיוטים התימניים ויצר את "יונתי" – ענוג וכואב ומיוחד.
נחייך איתו כשהוא שר "עומד במרפסת" על אהבה נכזבת באינטרקציה מבדרת בין ימני רוק ורגאיי.
ה"לך דודי" בסיום לפי רבי שלמה הלוי אלקבץ מחזיר למסורת. מעט מאכזב. מה החידוש? אז זהו שבר צברי אינו מתחייב רק לחדש. הוא רוח פרצים חופשית ומאושרת, עושה מה בראש, וגם אם האלבום אינו קוהרנטי – עדיין זה משב חזק ומלהיב מכיוונים מנוגדים.
