יש תיאוריה שלפיה העולם סטה מצירו עם מותו של דיוויד בואי, עשרה ימים לתוך ינואר 2016. זה קרה גם יומיים בלבד לאחר שאלבומו האחרון, רווי־המוות Blackstar, הופיע משום מקום. כהצהרה אמנותית, זה היה רגע נבואי ותיאטרלי ללא דופי. השבוע יצא סרט תיעודי באורך מלא המאיר את תהליך ההקלטה של האלבום ההוא, שלדברי אחדים היה תחייתו היצירתית של בואי. מה הוא חושף? והאם אנחנו בכלל רוצים לשוב לשם, מבחינה רגשית?
Bowie: The Final Act נפתח בשיא תהילתו הפופית של בואי: סיבוב ההופעות Serious Moonlight מ־1983, שבו “הדוכס הלבן והרזה” הפך לגיבור סול אמריקאי, תחילת של מסעו המוזיקלי,אל תחנות השיא שלו.
דיוויד בואי נולד ב-8 בינואר 1947 כדיוויד רוברט ג'ונס בבריקסטון לונדון. 79 שנה עברו מאז. כבר עשר שנים למותו ב-10 בינואר 2016. אכן: העולם בלי דיוויד בואי כבר לא היה אותו עולם.
אי אפשר שלא להפריז בהשפעה של בואי על המוזיקה ותרבות הפופ, החידושים וההמצאות שלו היו מהכוחות המניעים הגדולים של המוזיקה המודרנית, נתנו השראה לאינספור מוזיקאים על פני שטיח עצום של מוזיקת רוק שהוא טווה.זו לא הייתה רק מוזיקה עליה השפיע. השפעתו הגיעה לאופנה, לאמנות ההופעה, לקולנוע, לתרבות, מה שהקנה לו גדודי מעריצים בכל רחבי העולם.
פעם קראנו לו זיקית, מי שהתאים עצמו לאופנות וטרנדים. אבל הייתה בכך קלות כמעט קלישאתית. האיש לא הצטרף לאופנות מוסיקליות. מעולם לא הזדנב. מן הסתם זה דבק בו אחרי שבשישים הוא היה בדרן בריטי אקסצנטרי שהתחבר לאופנות. אבל דיוויד בואי תמיד המציא עצמו מחדש כסינגר סונגרייטר צבעוני שהתחיל ב – Glam Rock, תת ז'אנר ששלט בעיקר בבריטניה בשנות השבעים – בדמותו של זיגי סטארדאסט. זיגי עשה מבואי כוכב בינלאומי.
בין שאר ה"צבעים" של הזיקית – צליל Philly soul באמצע השבעים ב"סטיישן טו סטיישן" החיבור שלו לבריאן אינו בברלין ליצירת טרילוגיית אלבומי אלקטרוניקה אקספרימנטליים. בתחילת השמונים, בואי היה עדיין בשיאו.
אלבום הדאנס Let's Dance של 1983, נמכר אמנם מצוין, אבל התקבל בקרירות ע"י הביקורת, שננעלה על 10 השנים שבין 1970 ל-1980, שנים ששינו את פני תרבות הרוק לדורותיה וסגנונותיה – ברוק אלטרנטיבי, פאנק, ניו ווייב, Goth Rock, ניו רומנטיק, רוק אלקטרוני.
"You're not alone, give your hands, you're wonderful" קרא-זעק בואי בסיום של Rock 'N' Roll Suicide מ-1972, והרגשנו שהוא יותר מאשר משחק את גיבור השיר. דיוויד בואי – והגיבורים של שיריו כבר אינם נראים בשטח. הם שייכים לעולם המיתוסים, אותן אגדות שיישארו שלמות ונפלאות לנצח.
נקשיב שוב ל – Starman, השיר שהפך את בואי לסטאר בבריטניה ביולי 1972. ארבע דקות של איש הגלאם ששודרו בתוכנית הטופ אופ דה פופס – מרטיטות גם היום. כדי לדעת יותר על בואי הביזארי של אותה תקופה. נצרף גם את "Young Americans" מ-1974 בלווי הסקסופון של דיוויד סאנבורן.
בואי לא היה "צעיר אמריקני". הוא נולד וגדל בבריטניה, אבל בשיר אחד הוא ביטא את כל "החוויה האמריקנית" שלו בקול דמוי אלביס בהזדהות מופלאה עם הצעיר האמריקני.
שנה לפני שמלאו לו 70, בשעות קשות של מאבק במחלה, המשיך ליצור באותו להט יצירתי שבער בו לאורך הקריירה, הגם שהבין שהוא מתקרב לסוף. טוני ויסקונטי שהפיק את אלבומו האחרון Blackstar טוני ויסקונטי, אמר אחרי הידיעה על מותו: "זו הייתה מתנת פרידה".
אבל מי האמין שהוא הולך להיפרד. התחושה הייתה, שבואי שוב חזק בעניינים, מוציא אלבום שני תוך שנתיים. עכשיו ברור, שהוא עשה הכל כדי להשאיר את היצירות האלו בטרם ירד המסך. בואי בחר להסתכל למוות בעיניים בצורה שקולה ומחושבת, כשהוא שולט לחלוטין בעניינים, הולך לעבודה לסיים את הפרויקטים החשובים ביותר לפני שהוא נוטש, כולל Lazarus, המחזמר המצוין באופ-ברודוויי. עוד הספיק לסיים אותו ולהגיע לבכורה.
התרומה שלו לתרבות הפופ והרוק אינה “עוד סגנון” או “עוד להיטים”, אלא שינוי עמוק של כללי המשחק.
בואי הראה שאמן יכול להמציא דמות להרוג אותה ולהיוולד מחדש. זיגי סטארדאסט, הדוכס הלבן, בואי הברלינאי, בואי של שנות ה־80, והתקופה האחרונה – אקטים אמנותיים שלמים.
בואי טשטש גבולות בין קונצרט למופע תיאטרון, בין רוק לפיין־ארט, בין פופ לאוונגרד הוא הכניס לרוק פרפורמנס, עיצוב דמות, תפיסה ויזואלית כוללת. היום זה מובן מאליו – אבל אז זה היה מהפכני.
הוא ערער על גבריות קשיחה, שיחק עם אנדרוגיניות, הציג מיניות כמרחב פתוח ולא כתיוג.עצם הנוכחות שלו נתנה לגיטימציה לדור שלם להיות לא חד־משמעי. במובן הזה, הוא אחד האבות הרוחניים של תרבות הקוויר בפופ.בואי הוא הוכיח שאפשר להיות במיינסטרים, ועדיין לא להפסיק לאתגר. הוא לימד את תרבות הפופ שלא צריך לבחור בין עומק לנגישות, בין זהות לחופש, בין רגש לאינטלקט. הוא לא רק שינה את המוזיקה – הוא שינה את האופן שבו מותר להיות אמן.
האלבום האחרון, Blackstar, הוא אולי הסיכום החד ביותר לתרומתו: יצירה על מוות שנעשתה מתוך שליטה, והפכה את הפרידה לאקט אמנותי. מעט מאוד אמנים הצליחו להפוך את סופם ליצירה – ובואי עשה זאת בלי סנטימנטליות, אלא בדיוק, אומץ וסטייל. הסמיכות של יציאת Blackstar למותו אינה מקרית רק כרונולוגית, אלא גם אמנותית: בדיעבד, האלבום כולו – הטקסטים, הקליפים, הדימויים – נתפס כיצירת פרידה מודעת, מתוכננת ומדויקת. זו אחת הפעמים הנדירות בתרבות הפופ שבה אמן שולט בנרטיב של מותו הופך את סיום חייו ליצירה אחרונה, שלמה וסגורה, לא מוות שמפסיק יצירה, אלא יצירה שמכילה את המוות.
