דנה ברגר מנתבת עצמה לנתיב מיינסטרימי מלודי, יותר מתוק ממר, מנגינות ידידותיות, קליטות, עיבודים עכשוויים פריכים, זורמים. יכול להיות שהרצון לנצל מומנטום, להגשים אלבום נוסף גרם לכך שנכנסו גם שירים לא מוקפדים מבחינת הטקסטים, אמירות שטוחות, נדושות, מרופרפות, נוטות יותר למטפורה הצפויה-השחוקה.

מצד שני, בשירים של ברגר, גם הפעם יש משהו מלודי מאוד נוגע ומגיע. והטונים שלה מעבירים חום ואנושיות. מנסה ללכת על הפשוט ולהימנע מהפשטני. זה לא תמיד הולך. שיר כמו "חמש בבוקר" ("אם האהבה היא ג’ונגל, אז אני רוצה שיטפטף עלי גשם") הוא טקסט תפור-מדי. הקלילות הפחות נסבלת. חבל שללחן קסום כמו "גן מאיר" מעין ואלס איטי, חובר טקסט לא ממוקד על "תקוות ופחדים של אתמול ומחר" וגם הושתלה מטפורה רומנטית כ"ירח גונח מעל איש צעיר", שנשמעת נטע זר.

ב"נכנעת" שיר על הניגודים ביחסים הבינאישיים, בין התרסקות להתאחות שברים. ושוב, באיזשהו מקום הטקסטים נשמעים יותר כאמירות קלישאתיות . אם מוסיקלית, דנה הצליחה למחזר נוסחה , ולהישאר מקורית, בטקסטים פחות הלך לה.

השילוב האופטימלי נמצא ב"הכל עובר" שמסיים הדיסק. היא שרה "אסור לנו להתרגל למרות שהכול עובר", צליל מינורי, קצב מיד טמפו ועיבוד לסקסופון אווירה ג’אזי, וכאן ההבעה הדרמטית והעיבוד משדרים סוג מתח שמחלחל וצובט. על רקע די נינוח, מפתיע המעבר הדרמטי שלה בסיום "מישהי אחרת", שיר על פיצול האישי, וכאן דנה זועקת. הייתי מציין גם את "תוך כדי תנועה", שיר הפתיחה, פופ מהסוג הקלאסי, דו"ח אישי בגוף שני על מי שעושה "ווי" על מטלות חיים, אבל במסלול השגרה נותר מכאני, קהה-רגש. הקו המלודי מיוחד, תזמור קצבי היפ-הופי שנשזר נכון. וכמובן הלהיט "בא והולך", דאנס קליל, מונולוג מתוק-מר קסום, מנגינה שלא עזבת אותך, חצוצרה במקומה. בסך הכל, יצא לה אלבום שמבקש האזנות חוזרות.