הנשים בוכות בלילה, לא נשמע קולן, הנשים בוכות בלילה, בכי נעלם. אכן: מהפך. לא רק הגברים בוכים. דנה לפידות מפתחת מיומנות. זמרות הז'אנר יכולות להזמין אצלה. תועדפנה בעלות מנעד אמוציונאלי גבוה וטון מתרגש עד דמעות.
מקדמי המלודרמה – געגועים בצורת ניחוח הבושם, הבדיחה שהצחיקה את שניהם. חוסר הידיעה מה עובר עליו: עצוב, צוחק מאוהב? מצד שני, לפי הפזמון – הוא צוחק והיא בוכה משהו כמו "מה יהיה הסוף איתך" – בטון היסטרי. ברור שהיא בוכה, לא בטוח שהוא צוחק.
בואו נסכים שאין טעם לחפור בטקסט האקראי. לדנה לפידות חשוב להפעיל טון רגשני כדי לספר את הסיפור. הקצב שמאיץ את השתלשלות העניינים הופך את המצוקה למלודרמה. יש כאן מרכיבים של להיט, הנבנה על פורמולה שפניה למיינסטרים הים תיכוני, פחות יצירה אישית. מבחינתי – לא בוכה איתה. לא משתתף בצערה.
כמה חיפשתי , סיבה טובה/ לראות אותך לרגע באותו הבר שכל כך אהבנו
כמה ניסיתי , מוצאי שבת/ בלי שתרגיש לרגע , להריח את הבושם שגומר עליי…
לא יודעת מה עובר עליו / אם עצוב, צוחק ומאוהב
איך בשעות הקטנות של הלילה, הוא בא אליי, בא אליי
פיזמון: מה יהיה הסוף איתך/ אתה צוחק, אני בוכה
שתינו קצת יותר מידי/ נרדמנו על אותה שמכה
איך הדקות כבדות עליי, שואלת מה יהיה מחר
צחקנו מאותה בדיחה/ אז מי זאת שאותך לקחה
לקחה אותך רחוק מידי/ עדיין המיטה הקרה
לילה , איזה לילה , מחכה.
עזבתי את הבית, לעיר הגדולה
רוצה לשכוח מי אתה, הבטן מתהפכת, כואב לי …
לא יודעת מה עובר עליו/ אם עצוב , צוחק ומאוהב
איך בשעות הקטנות של הלילה , הוא בא אליי , בא אליי…
