יקירה אינו קיים. אין לו שם, גם לא זהות. תשוקתה קיימת בתוך חלל ענק. חסרון מגע כל שהוא מעצים את הכמיהה ללא נודע כמו גם את הסקרנות. באמצעות ההגזמה ("הייתי שואלת כל אדם לשמו") ממחישות האחיות ערגה, געגוע, השתוקקות ותשוקה.
השיר המינימליסטי הוליד קולות עורגים בביצוע אקוסטי פריך ובהיר, במנגינה, בפריטה המופתית,  ובהפקה שמתרגמות את הרגש בדיוק מופתי. לא פחות, לא יותר. יש בעידון ההרמוני שיוצרות האחיות ג'משיד משהו מאוד נקי ואותנטי, ואתה מאמין להן, שהשיר מגיע מנפשות דוברות אמת.

יקירי/ תאמין לי/ אם הייתי יודעת את השם שלך/ הייתי שואלת כל אדם לשמו
אם הייתי מגלה איך נראה ביתך/ הייתי מחכה על סף כל דלת דומה/ עד שתבוא
הייתי אוספת כל מפה/ ומסמנת דרך בקו לבן/ יקירי/ תאמין לי/ הייתי יוצאת אליה מזמן
הייתי אוספת כל מפה/ ומסמנת דרך בקו לבן/ יקירי/ תאמין לי/ הייתי יוצאת אליך מזמן
תאמין לי