הבחירה בעדן גולן לייצג את ישראל בשוודיה היתה ברורה מהאודישן הראשון שלה. ב-21.11.23 כתבתי: "הכוכב הבא לאירוויזיון 2024 נמצא. עדן גולן בת 20 שרה Rise Up של אנדרה דיי  במנעד, בעוצמות ובקישוטים קוליים כאילו הוכנה במיוחד לתחרות. שולחן השופטים וקבוצת המיקוד נתנו לה אז 100 נקודות פלוס מנת סופרלטיבים כזו – שאחריה לא היה  עוד מקום לתחרות. אתמול היא ביצעה שני שירי תפורים למידותיה: I Have Nothing של ויטני יוסטון ו – Don't Want To Miss A Thing של להקת אירוסמית'. בשניהם הגישה פרשנויות בדקויות קוליות נפלאות, במוזיקליות ממדרגה ראשונה, בגוונים קוליים מדהימים, בהקפדה על כל שורה בטקסטים ובעוצמה רגשית אותנטית. רק שלא ישלחו אותה לשוודיה עם שיר בעברית, אפילו לא עברית מעורבת אנגלית גולן במהותה זמרת שבנויה לשיר באנגלית, ואם רוצים הרבה דוז פואה – רק אנגלית! בימים שישראל אינה זוכה לאהדה בעולם, אפשר לפסוח על גחמה פטריוטית בעברית. אגב, אם מחפשים ישראליות, עדן היא היחידה בתוכנית שהתייחסה לחטופים ("לא נישן בשקט עד שכולם יחזרו הביתה") וזאת מול המצהלות הבידוריות של  נועה קירל , שפיזזה "עם ישראל חי", כאילו לא עבר דבר על העם היושב בציון.
ואם חטופים. כשרותם סלע נושאת על דש בגדה את סיכת החטופים, ראוי היה שהשמלה שלה תהיה יותר צנועה.

השופטים
השופטים הם השחקנים הראשיים בתוכניות ריאליטי מוסיקה.  יש להם היתר לומר כל מה שבא להם. הבעיה מתחילה כששופט מחליט שהוא ה"סיפור" של התוכנית ולא המתמודד. מפיקי התוכנית בוחרים אותם לפי מדדי רייטינג פוטנציאליים. היכולת המקצועית שלהם אינה מהווה פקטור מחייב. הביקורת עליהם קלושה. אומרים מה שאומרים, וגם אם דברי שטות אומרים – המנחים ימרחו את העניין ויעברו לשלב הבא. מבחינת מפיקי התוכנית – ערכם מבחינת אחוזי צפיה גבוה מזה של המתמודדים, אחרת איך נסביר את המספר הגבוה של השופטים. אז הגיע הזמן למעט ביקורת על מי שקובעים את גורלם של המתחרים הצעירים.

קרן פלס מי שמחלקת כחולים,חיוכים מדושנים  התנצלה על האדום לרומן בלוב ששר את Believer של אימג'ן דרגונס, וכך אמרה: "כולנו  מרגישים, שמשהו קורה מחוץ לנו ובתוכנו. סליחה אם טעיתי. אני מבינה, שאתה באמת מעולה, ויכול להיות שהתפקשש לי" . כדי ל צאת מהמבוכה של עצמה אמרה פלס משהו לא ברור על פער בין הבתים והפזמון. ניסוחים כאלה אומרים דבר פשוט: ישמשהו בעייתי בשופטת שמפקששת, זה מעיד יותר לא רק עניין של עייפות החומר המנטלי. אחת הבעיות הבולטות בשיפוט של פלס, שהיא רואה בביצועים מעין שליחות לאומית בשם ישראל.  הייתי מזכיר לה: "אירוויזיון" היא תחרות פופ שהשירים שזוכים בה הם קוסמופוליטיים – לא מייצגים לאום, והזמר לא נדרש לגלם את מהות העם ממנו הוא בא, בטח לא בתקופה הזו. .
היא נתנה "אדום" לגרסה של  נויה שרם ל – We're Good של דואה ליפה והודיעה כי לא שפטה אותה לגופו של עניין, אלא בגלל שחשה כי הביצוע "אינו הולם את רוח התקופה" או בניסוח שלה: "זה לא  עליך אלא דברים שעוברים אצלי". מילים פשוטות – בעיות נפשיות של פלס קובעות את גורל המתמודדים. ללירן בן משה ששר "שני ילדים בעולם" אמרה פלס: "הרגשתי שאתה מנחם אותי".
איתי לוי כשאיתי לוי נותן אדום כנגד כל הכחולים לצידו, אנחנו לעיתים מרימים גבה, ומצפים ממנו לנימוק פוקח עינים ואוזניים, ואז מתברר שאין לו. הוא עצמו לא יודע על מה האדום שנתן. הוא בעיקר נוכח, והנוכחות המטורללת  שלו היא העיקר.
שירי מימון – גם בעונה הזו היא נשמעה הכי פחות חדה ועניינית בהשוואה לעונות קודמות. פיזרה הרבה הערות סרק סתמיות, ואפילו החן והדינמיקה שלה לא תמיד חיזקו את שולחן השופטים בתובנות קונסטרוקטיביות.
אסף אמדורסקי ההערות שלו למתמודדים נשמעות הכי מקצועיות , לעיתים מדויקות וקולעות לגופם של הביצועים, אבל אסף אמדורסקי כנראה עדיין לא החליט איך הוא שופט: על פי טעמיו המוסיקליים או על פי רמת הביצוע, על פי מודלים "אירוויזיונים" שהוא מדמיין. לעיתים נימוקים שלו לאדום הם טיעוני סרק אולי כדי להצדיק את דימויו כקשוח ביותר בין השופטים. אמדורסקי שיבח את  ליאן בירן על הקאבר של ל"אמא" המוכר משירי מימון, אבל נתן לה אדום. נימוק: "האדום הוא אזהרה על כך שמוקדם לך לייצג את ישראל באירוויזיון. את צעירה, ועם זאת אני רוצה לשבח אותך. הביצוע הזה היה באמת יפה מאוד".  איך מראש הוא הכשיל מתחרה רק על פי גילו?! אמדורסקי צריך להשתחרר מקונספציות אירוויזיוניות לא בדוקות כדי לבחורמדויק יותר ולהפסיק לטפח את הדימוי הקשוח שלו.
רן דנקר זינק על שולחן השופטים אחרי הביצוע של אור כהן ל"לא ידעתי שתלכי ממני" של אהוד מנור ומתי כספי. זה היה אולי המהלך המרשים ביותר שלו כשופט בתחרות,  מבחינת החלטות מקצועיות היו כמה החלטות מוצדקות כמו האדום שנתן לעדן גולן על Ain't No Other Man של כריסטינה אגילרה, אבל בגדול – לא תמיד חד ומשכנע. .
עדן חסון – בבכורה שלו כשופט פיזר ביטחון עצמי, נינוחות ונחמדות, אבל לא התבלט מבחינת תובנות מקצועיות. הוא נתן "כחול" למישל כהן, הילד המסלסל מבית ספר למוסיקה בעל הסלסול הפנומנלי שגדל לגיל 25,  בגלל ששלח אותו לתקופות, כשגילה את המוסיקה המזרחית. לא להאמין שנוסטלגיה אישית היא קריטריון שיפוטי.
בגדול: השופטים מתיימרים להגדיר מהו זמר לאירוויזיון,  אבל הניסיונות האלו סתמיים ואמפיריים. במקום לפשט – מסבכים. במקום לשפוט לגופו של ביצוע את איכויותיו של הזמר – מפנטזים על האירוויזיון.

מיקה משה – "נערי שובה אלי" בחירת שיר גרועה והתוצאה הייתה ביצוע פושר ובינוני.
אור כהן – "פרי גנך" גם זו הייתה בחירה שהקטינה את יכולותיה לעומת ביצוע כ"לא ידעתי שתלכי ממני"
דור שמעון – "הייתי בגן עדן" זמר מעולה, אבל הסלסול הקולי המפואר חסר עומק
עדן גולן – I Have Nothing – כשברקע הביצוע המקורי של ויטני יוסטון, עדן העניקה לשיר עוצמות חדשות  בהגשה, בקול, בנוכחות בביטחון, במקצועיות.
מיקה משה – "בוא" – מול הביצוע המקורי של ריטה היא הגישה פרשנות מעניינת בטון נמוך. גם כאן – לא התאים לגמר.
אור כהן – Crazy  את השיר המוכר מנארלס בארקלי הגישה כהן בגרסה דרמטית בצורה מדויקת, עם אלתורים וחספוס קולי מדליק. יופי של זמרת שעתידה לפניה.
עדן גולן – Don't Want To Miss A Thing – גרסה נפלאה, ביצוע של דקויות, הקפדה על טקסט, גווני קול מדהימים, עוצמה רגשית. היא הסלין דיון של ישראל לתחרות.

הבחירה בעדן גולן לייצג את ישראל בשוודיה הייתה ברורה ומוצדקת

הכוכב הבא לאירוויזיון נמצא – 21.112023

הכוכב הבא לאירוויזיון פייסבוק