משי קלינשטיין

הכוכב הבא לאירוויזיון כשהשופטים מתקטנים מול הזמרת

האודישן של משי קלינשטיין חשף את חולשת השיפוט בהכוכב הבא

השתתפו: איתי קר, חן בלו, קמילה טרגולוב, רון קטן, שליו בשן, משי קלינשטיין
3/5

משי קלינשטיין ביצעה את "You Lost Me" של כריסטינה אגילרה בדיוק קולי, בשליטה מרשימה ברגיסטר הגבוה ובחספוס שהופיע בדיוק במקומות הנכונים. אלא שבמקום ניתוח מוזיקלי מקצועי קיבלנו מהשופטים אמירות סתמיות, התחמקויות ודיון חוזר בזהות הוריה. כשהשופטים מתקשים להסביר את מה שהם שומעים, מתעוררת השאלה: האם הם באמת שופטים, או בעיקר קישוט פופוליסטי בתוכנית ריאליטי מוזיקלית?

יש אודישנים שבהם הזמר עומד למבחן, ויש אודישנים שבהם דווקא השופטים הם אלה שנבחנים. האודישן של משי קלינשטיין ב״הכוכב הבא לאירוויזיון״ היה בעיניי דוגמה מובהקת לסוג השני.

הבחירה של קלינשטיין בשיר "You Lost Me" היא בחירה שאינה מעניקה לזמרת הנחות. זהו שיר שמחייב לא רק יכולת קולית, אלא גם שליטה בנשימה, בניית מתח רגשי, דיוק במעברים בין רגיסטרים ובעיקר הבנה של היחס שבין עוצמה לאיפוק. זהו שיר שבו צרחה אינה תחליף להבעה, ועוצמה קולית אינה בהכרח עדות לאיכות מוזיקלית.
קלינשטיין הפגינה יכולת קולית מרשימה. החספוס לא נשמע כאמצעי להסתיר מגבלה טכנית, אלא כבחירה פרשנית שהוסיפה מתח ודרמה לביצוע. היא גם ידעה להוביל את השיר מבחינה דינמית, מבלי להפוך כל משפט מוזיקלי להפגנת כוח. היה בביצוע שילוב של יכולת טכנית, בשלות מוזיקלית ונוכחות אישית.
אין פירוש הדבר שהביצוע היה חסין מביקורת. אפשר היה לדון במידת המקוריות של הפרשנות, ביחס שלה לביצוע המזוהה עם אגילרה, בעיצוב המשפטים ובבניית השיאים הרגשיים. אבל כדי לנהל דיון כזה צריך לדעת להבחין בין רושם כללי לבין ניתוח מוזיקלי. וכאן בדיוק התגלתה חולשתו של פאנל השופטים.

קרן פלס אמרה: ״התכוונתי לא לתת לך 12 נקודות בגלל שאת הבת של ריטה״. זוהי אמירה מטרידה במיוחד בהקשר של שיפוט מוזיקלי. גם אם מטרתה הייתה להציג מודעות להטיה אפשרית, היא חושפת בעיה עקרונית: מדוע בכלל צריך לשקול להפחית ציון מזמרת בגלל זהות אמה? הרי שופט מקצועי אמור לבחון את מה שהתרחש על הבמה. לא את אילן היוחסין, לא את מעמדה הציבורי של המשפחה ולא את המשמעות התקשורתית של השתתפותה בתוכנית. אם הביצוע מצדיק 12 נקודות, יש להעניק לו 12 נקודות. ואם אינו מצדיק אותן, ראוי להסביר מה בדיוק היה חסר: דיוק  שליטה דינמית? מקוריות פרשנית? עומק רגשי?הביוגרפיה של הזמרת אינה קריטריון מוזיקלי. ניסיון להחמיר איתה בשל משפחתה אינו מקצועי יותר מהענקת יתרון בשל אותה משפחה.

שירי מימון אמרה לקלינשטיין: ״בגלל מי שאת, את קצת מקטינה את עצמך״. משפט שנשמע אולי עמוק ורגיש, אבל מה בעצם הוא אומר? האם קלינשטיין שרה בעוצמה נמוכה מדי? האם נמנעה מלהגיע לשיאים קוליים? האם לא השתמשה במלוא המנעד שלה? האם הפרשנות הייתה זהירה מדי? האם הייתה בעיה בנוכחות הבימתית? כל אחת מהאפשרויות הללו הייתה יכולה לשמש בסיס לביקורת עניינית. אבל האמירה ״את מקטינה את עצמך״ אינה מגדירה בעיה מוזיקלית ברורה, ובוודאי אינה מסבירה כיצד אפשר לשפר את הביצוע.

אושר כהן הסביר את הציון שנתן כך: ״נתתי ציון 10 כי אני חושב כאילו היא תביא את ה־12 ואנחנו נעמוד על השולחן ונרקוד סמבה״.מה הקשר בין האפשרות לרקוד סמבה לבין איכות ביצוע של בלדה דרמטית? האם זמרת שמבצעת שיר אינטימי, מורכב וטעון רגשית צריכה להישפט על פי מידת ההתלהבות הפיזית שהיא מעוררת אצל השופט? ייתכן שכהן התכוון לומר שהוא מצפה מקלינשטיין לביצוע יוצא דופן עוד יותר. זו עמדה לגיטימית. אבל אם זה המסר, ראוי היה להגדיר מה חסר כדי להגיע לציון הגבוה ביותר.שופט אינו נדרש רק להתרגש. הוא נדרש לדעת להסביר מדוע התרגש, מדוע לא התרגש מספיק, ומה מבדיל בעיניו בין ביצוע טוב מאוד לבין ביצוע יוצא דופן.
אחרת הציון הופך לביטוי של מצב רוח, לא של הערכה מקצועית.

אסף אמדורסקי אמר: ״היה מצוין, היה מעולה, אבל לא יוצא מן הכלל״, והוסיף שקלינשטיין עשתה זאת שלא בתור הבת של ריטה. מבין התגובות, זו לפחות מציעה הבחנה מסוימת בין ביצוע איכותי לבין ביצוע חריג באיכותו. ואכן, לא כל ביצוע מצוין הוא בהכרח יוצא דופן.אבל מה בדיוק הפריד, לדעת אמדורסקי, בין השניים?האם היה חסר חותם פרשני אישי? האם הביצוע היה קרוב מדי למקור? האם השיא הדרמטי לא נבנה באופן משכנע מספיק? האם הייתה שליטה טכנית ללא עומק רגשי מספק? אלה שאלות שמוזיקאי מנוסה כאמדורסקי יכול בהחלט להתייחס אליהן. הקביעה ״מצוין אבל לא יוצא מן הכלל״ היא מסקנה, לא נימוק. ללא הסבר, היא משאירה את הזמרת ואת הצופים ללא הבנה ממשית של ההערכה. ושוב, האזכור של ריטה מסיט את הדיון מהמוזיקה אל הזהות המשפחתית.

האודישן הזה מעלה שאלה רחבה יותר על תפקידם של שופטים בתוכניות ריאליטי מוזיקליות. שופט אינו חייב להיות מרצה לפיתוח קול, וכל תגובה אינה צריכה להפוך לשיעור בתיאוריה מוזיקלית. טלוויזיה היא גם בידור, ואין פסול בהומור, ברגש או בהתלהבות. אבל כשהתוכנית מתיימרת לבחור נציג או נציגה לאירוויזיון, אי אפשר להסתפק בסופרלטיבים, בסיסמאות ובמשפטים שנשמעים טוב מול מצלמה אך אינם אומרים כמעט דבר על השירה עצמה.
שיפוט מקצועי צריך לעסוק, לפחות בחלקו, באינטונציה, בתמיכה הנשימתית, באיכות ההפקה הקולית, במעברים בין רגיסטרים, בדיקציה, בשליטה בעוצמות, בבניית משפט מוזיקלי וביכולת להעניק לשיר פרשנות אישית.
אין צורך להזכיר את כל המרכיבים הללו בכל תגובה. אבל צריכה להיות תחושה שהשופטים מסוגלים לזהות אותם, להבחין ביניהם ולבסס עליהם את הערכתם.
כאשר תגובות השופטים מתמקדות שוב ושוב בייחוס המשפחתי של הזמרת, בתיאורים פסיכולוגיים מעורפלים או בדימויים משעשעים, הן עלולות ליצור רושם שחלק מהפאנל משמש בעיקר קישוט פופוליסטי בפורמט טלוויזיוני, ולא סמכות מוזיקלית של ממש.
אין כאן בהכרח טענה שהשופטים אינם מוזיקאים מוכשרים. חלקם הוכיחו לאורך השנים יכולות יצירה וביצוע משמעותיות. אבל להיות מוזיקאי מצליח ולהיות שופט מוזיקלי מדויק הם שני דברים שונים.\שופט טוב צריך לדעת להקשיב, לאבחן, לנמק, ולעיתים גם לומר דברים שאינם מתאימים לסיסמה טלוויזיונית קליטה.

האירוניה הגדולה באודישן של משי קלינשטיין היא שדווקא הזמרת נראתה כמי שבאה מוכנה יותר למבחן המקצועי. היא התמודדה עם שיר מאתגר, הביאה יכולת קולית מרשימה, הפגינה שליטה ברגיסטר הגבוה ושילבה חספוס מדויק כחלק מהשפה המוזיקלית שלה. מולה ישבו שופטים, שלפחות על פי התגובות הללו, התקשו לנסח הערכה בעלת עומק מקצועי התואם את הביצוע. במקום לדבר על מוזיקה, דיברו על ריטה. במקום לפרט מה חסר, דיברו על ״להקטין את עצמך״. במקום להגדיר מהו ביצוע ראוי ל־12 נקודות, דיברו על ריקוד סמבה. ובמקום להסביר מה מבדיל בין מצוין ליוצא מן הכלל, הסתפקו בהכרזה על ההבדל.

משי קלינשטיין לא הייתה צריכה להוכיח שהיא איננה רק הבת של ריטה. היא הייתה צריכה להוכיח שהיא זמרת טובה. ואת זה היא עשתה באמצעות השירה עצמה. השופטים, לעומת זאת, היו צריכים להוכיח שהם מסוגלים לשפוט אותה באופן מקצועי, ענייני ומדויק.לפחות באודישן הזה, חלקם לא עמדו במשימה.
כשהזמרת מפגינה שליטה מוזיקלית, והשופטים מסתפקים בקלישאות, לא הזמרת היא שמתקטנת מול השופטים – השופטים הם שמתקטנים מול הזמרת.

הכוכב הבא לאירוויזיון כשהשופטים מתקטנים מול הזמרת


השתתפו

איתי קר 18 – New York State Of Mind  ציון: 96
חן בלו 22 – Stay ציון: 68
קמילה טרגולוב – What's Up ציון: 95
רון קטן 25 – "מיכל"  ציון: 87
שליו בשן – Mercy ציון: 61
משי קלינשטיין – You Lost Me  ציון: 90

משי קלינשטיין פייסבוק

הכוכב הבא לאירוויזיון פייסבוק

share

4 אהבו את זה

share

4 אהבו את זה

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

2 Responses

  1. ואם אני לדוגמא אמור לבחור בין משי ליעל אלבו? שתייהן יפות מתוקות שרות נהדר ועדיין משהו יותר כזה אירוויזיוני עדכני יעל אלבו
    משי זה יותר סגנון אייטיז ניינטיז של פעם עם תזמורת

  2. בס"ד
    יוסי אני מסכים איתך אך צריך לזכור מה " הבעיתיות" במשי אריק סיני ולארי חמאתי מאיה בוסקילה ? כשאתה צופה ביעל אלבו ביובל רפאל עדן גולן ונחשף אלייהם לראשונה אתה בהלם מהכישרון שנגלה לפנייך שטרם הכרת ואתה סקרן האם בתכנית הבאה הלוק יהייה שונה הסגנון? אני זוכר שתמיד הייתי מוטרד בגלל החיבה שלי ליובל רפאל האם תשמור על קור רוח האם תמשיך להדהים? כשמדובר במשי ודומייה לא נעים לומר השאלה שנשאלת מתיי יגיע הרגע שהשופטים יגלו אומץ להעיף כלומר המקצוענות והפרסום והיכול קיימים ואז אתה שואל יכול להיות שזה לא יזכה? אז לעיתים הפשרה היא להעלות לגמר ושהקהל יחליט
    ואגב יוסי לגביי השופטים , אני לא אוהב גם שכל שופט מזכיר את הקשר שלו למתמודד ואת ההיסחפות "שאתה תייצג אותנו", ובכן איתי לוי יודע שרון קטן לא ייצג אותנו וכל הדיבורים האלה מיותרים
    ייאמר לזכותם של השופטים ואפילו המנחים שכאשר הגמר מגיע אז המשדר יותר רציני מכובד ומקצועי אז שווה להתאזר בסבלנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות

דילוג לתוכן