השיר נשמע כמו התפרצות של מצב נואש שקורא הצילו. שירה וקצב שמשדרים דרמה שמתפוצצת מבפנים ומבקשים רגיעה. עידן רייכל כתב ושר טקסט רגשי וסוחף שמתאר מצב נפשי של סערה פנימית, מאבק בין כאב, אהבה, שברון, תקווה והישענות על דמות אהובה אחת, שמופיעה כמו אור בתוך כאוס. זהו שיר שנע בין פגיעות עמוקה לרגעים של חיבור ותקווה, והניגודים שבו – רגשיים, לשוניים ומבניים – הם מה שעושים אותו כל-כך עוצמתי.
שורת הפתיחה היא פרדוקס רגשי. מצד אחד, הרצון לשכוח. מצד שני, אי-היכולת – הזיכרון לא מרפה. זו תמצית של כאב טראומטי: דווקא כשמנסים להרחיק את הכאב – הוא נצמד חזק יותר.
"זה סוער מבפנים ונרגע ושקט וזה מתגבר" – משדר תחושת מחזוריות רגשית בלתי נשלטת. הרגש עולה, שוקע, חוזר. אין שקט יציב. "אני שונאת את כולם ואוהבת יותר" – תחושת העומס רגשי קיצונית. יוצרת דואליות חזקה של סלידה ואיבה מול לב פתוח.
"אולי תגיד לי אתה למה אין בי מנוחה… עד שהופעת אתה / ועמדנו רק שנינו מול ים כחול" – הטקסט פתאום משתנה. יש בו תפנית: הופעת דמות משמעותית, כנראה אהוב. הוא המראה שלה, ההשתקפות, התקווה. מישהו שמולו – אולי לראשונה – היא מרגישה שהיא רואה את עצמה. התמונה של העמידה מול ים כחול נראית כרגע קולנועי – תחושה של התמסרות, פתאום שקט מול עוצמה טבעית.
המנגינה, טון השירה והקצב מעלים על מסלול מהיר של שעטה קדימה שאינם משאירים מקום לנשימה של שקט נפשי, ובסוף כמו שאומר השיר – "זה כואב יותר". מתאים לתקופה הזו, רכבת הרים של רגשות סוערים, שאינה עוצרת בתחנת רגיעה.
הפרויקט של עידן רייכל תגיד לי אתה
שוכחת הכול וזוכרת יותר
לפעמים זה נחלש וחוזר
ובסוף זה כואב יותר
אני שונאת את כולם
ואוהבת יותר
זה סוער מבפנים ונרגע ושקט
וזה מתגבר
אולי תגיד לי אתה למה אין בי מנוחה
ותגיד לי שככה זה טוב ותמצא לי את התשובה
אני רציתי לצעוק אבל לא היה בי קול
עד שהופעת אתה
ועמדנו רק שנינו מול ים כחול
שנים אבודות מחשבות מחשבות
בעיניים עצומות לראות את הכול
הכול יפה מבחוץ אבל שורף לי בפנים
צוללת עמוקים כחול
אולי תגיד לי אתה למה אין בי מנוחה
ותגיד לי שככה זה טוב ותמצא לי את התשובה
אני רציתי לצעוק אבל לא היה בי קול
עד שהופעת אתה
ועמדנו רק שנינו מול ים כחול
שוכחת הכול וזוכרת יותר
לפעמים זה נחלש וחוזר
ובסוף זה כואב יותר
