ב-2009. שאול מזרחי, בעליו של הבארבי. מעוז הרוק בישראל, הזמין את שרהל'ה שרון, ("והפרחים לצה"ל"), הכוהנת הותיקה של השירה בציבור, אשת השירונים הנצחית להופיע אצלו. ההיה הדבר או חלמנו חלום? "בואו לחגוג בבארבי את החזרה למוסיקה הישראלית", זעקה הידיעה, ואני חשבתי על הגבות של נגני הרוק שהופיעו במקום.- עד לאיזה גובה הן הורמו. שרהל'ה שרון במועדוני רוק ודיסקוטקים?
שרהל'ה שרון מצידה חגגה וציטטה אז את אלכסנדר פן: " בכל פגישה מקרית –פורחת איזו תכלת" לפגישתי המקרית עם שאול מזרחי, הבעלים של הבארבי, היא הביאה את התכלת של העמק ויחד רקמה חלום משותף להביא את השירה הישראלית, הישנה והטובה ולתת לה את המקום הראוי לה גם במועדון הרוק. האם זה נראה מהפך?!
צפירת הרגעה. השירה בציבור לא פלשה מאז למועדוני הרוק, אבל היא מעולם לא שבקה. השירה בציבור בישראל היא הרבה מעבר לפעילות מוזיקלית. היא יכולה לתפקד כסוג של פולחן עממי חילוני – טקס שבו קהילה מתכנסת, שרה יחד, ומשחזרת באמצעות השירים זיכרון, שייכות וזהות. כשכולם שרים את אותו שיר, כבר לא משנה מי הזמר הטוב ביותר. החוויה היא של "אנחנו". אפילו אדם שלא מכיר את כל המשתתפים מרגיש לרגע חלק מקבוצה.
שירה משותפת קיימת כמעט בכל העולם. יש sing-alongs בבריטניה, בארה״ב, בגרמניה ובמדינות רבות אחרות. מה שמיוחד לישראל הוא עד כמה השירה בציבור הפכה למוסד תרבותי מזוהה עם החברה הישראלית, ובעיקר עם הזמר העברי.
היא נולדה כחלק מבניית החברה העברית החדשה
עוד בתקופת היישוב, בקיבוצים ובמושבים, אנשים שרו יחד אחרי העבודה, בחגים, בתנועות הנוער ובאירועים קהילתיים. השיר לא היה רק בידור הוא היה דרך ליצור תרבות עברית משותפת.
שיר שהזמן לא מצליח למחוק מהזיכרון הקולקטיבי
שיר הופך ל"קלאסיקה ישראלית” לא רק מפני שהוא ישן או מפני שהצליח בזמנו. קלאסיקה היא שיר שהזמן לא מצליח למחוק מהזיכרון הקולקטיבי, וככל שחולפות השנים, הוא מקבל משמעויות חדשות. אנשים לא רק מכירים את השיר – הם יודעים את המילים, הפזמון ולעיתים אפילו את הכניסות והמעברים.שיר קלאסי הוא שיר שאפשר לתת למאות אנשים לשיר יחד, בלי שהזמר המקורי יהיה נוכח.קלאסיקה אמיתית לא נשארת אצל מי שהיה צעיר כשהיא יצאה.אם הורה מכיר את השיר, הילד שלו מכיר אותו, ובהמשך גם הנכד – השיר כבר אינו רק "להיט ישן”. הוא הופך לנכס תרבותי משותף.
זה יכול להיות זיכרון אישי – ילדות, צבא, אהבה, חתונה, קיבוץ, טיול, גם זיכרון קולקטיבי: מלחמה, תקופה פוליטית, אירוע לאומי, יום זיכרון, חגים או שינוי חברתי. לכן לפעמים שיר בינוני מבחינה מוזיקלית הופך לקלאסיקה, בעוד יצירת מופת מוזיקלית אחרת נעלמת. הזיכרון חשוב לא פחות מהאיכות.
מבחן אחד שמכריע הכול: האם אנשים ממשיכים לשיר את השיר גם כשהם כבר לא זוכרים מתי שמעו אותו בפעם הראשונה? אם שיר בן 40 שנה מושמע בחתונה, בטיול, בערב שירה, בטקס, ברדיו או סתם כשחבורה של אנשים מתחילה לשיר — והוא עדיין גורם לכולם להצטרף — הוא כבר לא שייך רק ליוצר שלו – הוא שייך לציבור, וזה ההבדל הגדול בין "להיט” לבין "קלאסיקה ישראלית”: להיט שייך לתקופה שבה הוא הצליח. קלאסיקה שייכת גם לתקופות שאחריה.
השירים הם פסקול משותף שכמעט כולם הכירו שירים כמו "ירושלים של זהב", "לו יהי", "אני ואתה", "ההר הירוק תמיד", "שיר הרעות" ועוד נלמדו, שודרו וחזרו שוב ושוב. כך נוצר מאגר עצום של שירים שאנשים מכירים גם אם הם אינם זמרים. השירים הקלאסיים מתפקדים כמעט כמו טקסטים מקודשים. שירים כמו "ההר הירוק תמיד”, "לו יהי”, "אני ואתה”, "שיר לשלום” או שירי הפלמ"ח והלהקות הצבאיות אינם רק יצירות מוזיקליות. הם נושאים איתם זיכרונות של ילדות, טקסים, מלחמות, חגים, תנועות נוער, משפחה ונוף ישראלי.
הקהל הוא לא הצופה הוא המופיע
וזה אולי ההבדל הגדול ביותר. בהופעה רגילה אנחנו באים לשמוע זמר. בשירה בציבור הזמר/המנחה הוא רק מי שמפעיל את הקהל. הכוכב האמיתי הוא הקהל עצמו.
השירה יוצרת “ביחד” בצורה כמעט מיידית
מאות אנשים, שלא מכירים זה את זה, שרים באותו קצב ובאותן מילים. מחקרים וכתיבה אקדמית על התופעה מצביעים על תחושת קהילה, נוסטלגיה ושייכות שהיא מייצרת.
יש כאן טקס שחוזר על עצמו. כמו בפולחן דתי, יש מבנה מוכר: מתכנסים, מקבלים חוברת או מסך, מישהו מוביל, הקהל עונה ושר, ויש רגעים שבהם כולם יודעים בדיוק מה מגיע. החזרתיות הזאת מייצרת תחושת המשכיות.
הזיכרון לעיתים חשוב לא פחות מהמוזיקה. כשישראלים שרים שיר ישן, הם לא בהכרח שרים רק על מה שהשיר מספר. הם שרים גם את כל מה שהצטבר סביבו במשך עשרות שנים. לכן שיר יכול לגרום לאדם "לחזור" לרגע מסוים בחייו. יש בזה ממד של נוסטלגיה, אבל לא רק. השירה בציבור מאפשרת לחוות מחדש דימוי של ישראל שהייתה קיבוצית יותר, קולקטיבית יותר, אולי תמימה יותר. גם אם הדימוי הזה הוא בחלקו מיתולוגי, עצם השירה משמרת אותו.
שירת היחדיו יוצרת שוויון זמני. בעבודה, בבית או בחברה יש הבדלים של גיל, מעמד, השקפה ואופי. בשירה בציבור כולם מקבלים פחות או יותר את אותו תפקיד:- לשיר. הקול של הפרופסור והקול של החייל, הקשיש והילד, מתערבבים.
אפשר לומר שהשירה הקולקטיבית נולדה במידה רבה כמנגנון לבניית קהילה ולא רק כבידור. השירים העבריים של היישוב, הקיבוצים, תנועות הנוער והמדינה הצעירה עזרו ליצור מאגר תרבותי משותף. לכן גם היום, כשאנשים שרים שירים שנכתבו לפני עשרות שנים, הם למעשה משתתפים בטקס של שימור זיכרון קולקטיבי.
סוג של פולחן אבל יש הבדל חשוב מפולחן דתי: בשירה בציבור לא חייבים להאמין באותו דבר. אפשר להיות חילוני, דתי, ימני, שמאלני, ותיק או עולה חד, ועדיין למצוא את עצמך שר את אותו פזמון. האמונה המשותפת היא בכך שיש לנו זיכרון ותרבות משותפים. זו הסיבה שהשירה בציבור כל כך ישראלית, שהיא הופכת את הגעגוע למדינה, לילדות, לאנשים ולמקומות – למשהו שאפשר לשיר ביחד.








