מנין הוא שולה את המנגינות האלה? כמעט כל שיר שובה ביופיו המלודי. קווי מתאר מלודיים שמתחברים להמיית ליבו. געגועיו לאהובה – משורטטים במדויק. המרחקים שמחדדים את הערגה. המרחוק שמעצים את הבקרוב. המוסיקה – סגנון משלו, אינו תלוי בזמן. כמו המילים, גם המוסיקה משדרת פשטות במנגינה, בקצב, בעיבוד. שירים שמעלים על נתיב פופ מלודי מרכזי.
עידן רייכל של אופטימיות ומלנכוליות דקה. העצב קיים אצלו גם כשהוא שר על מסלול חיים חיובי.
הביצועים שלו מול אלה של הפרויקט של עידן רייכל. "ממעמקים". ששרהמאיה אברהם, נטבע בזיכרון הקולקטיבי כגרסה מקורית. בהמשך יצאה גרסה של עידן רייכל עצמו, שלא שינה את מילה, והמשיך לשיר אותו בגוף נקבה. מה ראה רייכל להציג גרסה משלו לשיר ומדוע לא השאיר אותו בידיה אברהם? שאלה מעניינת, שמעידה על מהות היחסים בין הפרויקט שלו כישות אומנותית ובינו כסולן נטו. הגם שאפשר להבחין כאן בבעיה מסוימת, עדיין לביצועים של רייכל עצמו יש פרשנות-איכות שעומדת בפני עצמה כסינגר-סונגרייטר.
קחו את "שאריות של החיים". רייכל בסוג של חשבון נפש. ניתוח מצב קיים. אולי אף ביקורת עצמית. אלה חיי עד עכשיו. מה הלאה? אני מאזין לשתי גרסאות – זו של אמיר דדון במסגרת הפרויקט וזו של רייכל. הלחן – עגמומי משהו, הטון מעביר תחושת עצבות ובדידות. המנגינה מינורית, מיוחדת, מלטפת. נוגה, נוגעת, מגעת. בגרסת הפרויקט העיבוד משלב באופן אפקטיבי סלסולו המלודי של כינור. התאמת העיבוד יפהפייה, והוא הופך חלק אינטגראלי מהשיר. האינטרפרטציה של אמיר דדון מעצימה, וכשלדדון מצטרף מארק אליהו על הקמנצ'ה קורה משהו שנוגע בספירות עליונות. רייכל בביצוע שלו מגיע ממקום שהרגש מפעיל את מיתרי הקול, וכשהלב והפה משתפים פעולה – זה יוצא משכנע, אפילו שהשירה נשמעת רכה למדי. הטונים מגיעים ממקום של צניעות יפה, ולרייכל יש גם את זה. זוהי פשטותו העממית, מעין Israeli folk music.
קרוב אצל עצמו יותר בליווי פסנתר נטו. זהו רייכל של רישום מלודי מדויק, שתוגתו בשיר כמו ב"שושנים עצובות" מושרת ומנוגנת בכוונה אמיתית, מחלחלת בקלות בפשטותה היפה, מחניפה בקשר שבין מנגינה לקצב, וגם כשהשמיים השחורים הם הגבול, הוא ירגיש את האוזן והלב בלילה ממרחקים.
המושג "פרויקט" לעומת זאת איפשר לעידן רייכל להגשים את המפעל המוסיקלי הרב-סגנוני-תרבותי הורסטילי של – במנגינות, שפות, זמרים. אצל רייכל רב-תרבותיות – היא מהות של אמן נודד שמסובב גלובוס, נע ונד במרחבי המוסיקה כדי לחבור ליפה. מבחינה זו – רייכל הוא האמן הכי קוסמופוליטי במקומותינו. דוגמאות: אנה מורה, זמרת הפאדו הפורטוגזית המופלאה, שהופיעה כאן בסדרת מוסיקת העולם בניהולו של רייכל, ויו פארקה טורה – גם הוא מהסדרה הזו, מירה עווד – בערבית, וכמובן מי שצברה כבר ותק בפרויקט שלו – מרתה גומז, הקולומביאנית.
מוסיקת העולם – היא צד אחד בעולמו המוזיקלי. את הצד הנוסף הייתי מגדיר כ"אסתטיקה של העצב". שירת רייכל, תוגת צליליו – מגיעה מניסיון להבין את מהות קיומו מול היקום. ש עולם עשיר של מנגינות וצלילים – שהם סיסמוגרף רחשים פנימיים ותחושות של אדם רגיש, שיוצר מתוך חיפוש אחרי השלם, העשיר, המלא. עולם ומלואו של צלילים, שהם הכפר הגלובלי וגם החדר הפרטי שלו.
להשוות את אלבומי הסולו לאלבומים של הפרויקט? זהו אותו עידן רייכל איכותי, נתיב פופ מלודי מזוהה, חוזר לאיזושהי נקודת התחלה של בחינה עצמית, שר בתערובת של אופטימיות ומלנכוליות דקה, שמעניקים אמינות לביצועים.
