התרבות הלהטבית מסמנת קשת רחבה של התפתחויות  חברתיות פורצות דרך, אבל תרבותית, החברה הזו עדין מהוססת באשר ליצירות אומנותיות, כמו למשל כתיבת שיר אהבה של גבר לגבר.
אני מאזין לשירו של זיו שליט, המתמקד בחוויית האהבה כקשר של רכושנות טובה – "אני שלך, אתה שלי/ זה שלנו זה שלנו". הטקסט רזה מאוד. התמציתיות שבהצהרת האהבה – פשטנית. שיר צריך להכיל במעט מילים את עומק החוויה. כאן אין עומק מעבר לאמירה הנ"ל.
זיו  שליט משאיר למוסיקה לומר דברים שלא נאמרו בטקסט. הטוב שביחסים מובע דווקא בסלואו עצוב, מנגינה והרמוניה של תוגה, טון קודר וצלילי אווירה ערפיליים. האם זוהי התחושה שהוא חש באהבה שלהם?  גם כאן הטקסט הכחוש אינו מסייע להבהיר את מהות החוויה וכוונת היוצר.

זיו שליט שיר אהבה שלנו

איזה מזל יש לי/ שיש לי אותך/ אתה טוב אלי/ טוב לי איתך
איזה מזל יש לי/ שיש לי אותך/ נרגע איתך/ כמעט כמו שאתה

אם נדע לאן נלך/ נזכור מאיפה באנו/ אני שלך, אתה שלי/ זה שלנו זה שלנו
אם נדע לאן נלך/ נזכור מאיפה באנו/ אני שלך, אתה שלי/ זה שלנו זה שלנו
איזה מזל יש/ שיש לי אותך/ זוכר שיחות לילות חמסין/ וארץ רחוקה

איזה מזל יש לי/ שיש לי אותך/ תמיד איתך/ אני אוהב אותך
אם נדע לאן נלך/ נזכור מאיפה באנו/ אני שלך, אתה שלי/ זה שלנו זה שלנו
אם נדע לאן נלך/ נזכור מאיפה באנו/ אני שלך, אתה שלי/ זה שלנו זה שלנו

זיו שליט פייסבוק