חביב שאשא מתרפק בשיר  עממי־חפלאי המשמש כהמנון אהבה נוסטלגי־חגיגי לשכונת ג'סי כהן בחולון, שכונה ותיקה בעלת דימוי מזרחי־עממי, שלרוב זכתה לייצוג סטריאוטיפי. שאשא מבקש להעניק לה שיר כבוד, מלא רגש, גאוות מקום, וחיבור בין עבר להווה.
השיר מבוצע במקצב חפלאי ים־תיכוני קלאסי – תוף דרבוקה, בוזוקי, חשמלית, שצובר קצב תזזיתי שמתאים גם לריקוד וגם לשירת רחוב.
השיר פותח בהצהרת זהות "הייתי ילד של שכונה, לא מפוארת, קצת שונה…" לא סתם שכונה, אלא כזו שאינה "מפוארת", אבל יש בה חום אנושי, אחווה וחוויות בלתי נשכחות. ג'סי כהן מתוארת כמקום עם חום, אינטימיות, וחיים מחוץ למסגרת הפורמלית. זה אומר תרבות הרחוב כמרכז החיים: "בינינו זולה מטורפת, שם נפגשים חברים עם מאנצ'ים, ערק… "ה"זולה" היא לב התרבות המקומית, מקום של מפגש, חשיפה רגשית ("סיפרנו שם את הסודות"), בילוי, ולעיתים גם חוסר גבולות. תרבות הערק, המאכלים (פיצה), והקריוקי, משקפת מארג חיים ים־תיכוני, שילוב של קלילות עם קשיים, שמחה עם דאגה.
"אני מהשכונה הזאת לא יכול לצאת" – הצהרה של נאמנות לשורשים. גם כשמתבגרים ("עכשיו כולנו בצבא"), גרים במקומות אחרים או משתנים. הזהות המקומית והקולקטיבית ממשיכה לפעום.
"הניידת מסתובבת / שותים עד ששבת נכנסת" – מצד אחד, השכונה נתונה לפיקוח משטרתי (רמז לפשע או לעוני), אבל מצד שני, יש בה שמירה על מסורת ("שבת נכנסת"), קהילה לוחמת, שולחנות של שמחה.
הפער הזה בין השוליים לקודש, בין המפגש עם החוק למפגש של החברים  יוצר מורכבות רגשית שמאירה את החיים בשכונה.

חביב שאשא ג׳סי כהן

הייתי ילד של שכונה
 לא מפוארת קצת שונה
עם אהבה שמסתובבת
בין ג׳סי כהן לחולות אפשר לראות את האורות בנינו זולה מטורפת
שם נפגשים חברים עם מאנצ ׳ ים ערק ושמים לב שהפיצה מתקררת סיפרנו שם את הסודות
את זה אסור לי לגלות חוזרים הביתה יש בית ספר
ובכל בוקר מחדש
יודעים בערב יש מפגש

‏עשינו חפלה שרנו דיכאון
זרקנו טיפים עוד נעשה מליון
לא הכל שופוני יש פה גם אמת
אני מהשכונה הזאת לא יכול לצאת

‏היום הנוף לא השתנה
קריוקי יש בכל פינה  
והניידת מסתובבת עכשיו כולנו בצבא גם בשעות של מלחמה תמיד עושים  כבוד לדגל
הכל אבק פה וחולות מזכיר את הזולה בלילות מדליק סיגריה זה הסמל
ובסופש אני חוזר אז תעשו שולחן מהר שותים עד ששבת נכנסת
‏ובכל בוקר מחדש יודעים בערב יש מפגש

חביב שאשא פייסבוק