אחרי 74 דקות של האזנה, אני יכול להגיד: יש לנו יצירת פופ ישראלית ים-תיכונית, שיוצאת מיוצר מעורב, רגיש וחכם. יש פה 26 קטעים, שילובים של מוסיקה וקטעי ביניים, הדבש, הכיפאק, אבל גם החיים.
קובי אוז לקח את עיירת הפיתוח הישראלית, על דמויותיה הססגוניות, עבריינים קטנים, ערסים, האנשים הפשוטים, כמעט כל אלמנט שמאפיין את השעטנז וכור ההיתוך המקומיים, דאנס, מזרחי, ראפ, רגאיי, האוז, לטיני, דיסקו אמריקאי מיושן, סימפולים של מיתוסים ישראלים (אריק לביא), זמרי חאפלה מקומיים (שרית חדד) יו-ניים-איט, ועשה מזה מסיבה-חאפלה, תמיד עם קריצת עין, עם הראיה מהצד, עם הערך האומנותי המוסף.
יש כאן שפת ותרבות רחוב, יש כאן משהו דופק חיים ישראלי, משהו על חגיגת חיים שאינה נפסקת, יש כאן הארכיטיפוסים מהשכונה, מהרחוב, יש כאן תמצית הסמטוכה הגדולה בה אנחנו חיים, כולל הדיסקו מנאייק, שזה מכונית משטרה עם הכחולים המהבהבים, התקליטן של אולם החתונות, תרבות הכפיים, ויש בו גם נגיעות חברתיות, סצינות חיים, אסוציאציות ודימויים והיבט נוסטלגי של מבוגר המתבונן מזווית של ילד. אוז יוצא מאהבה. אין פה כמעט אלמנט של בקורת חברתית או פוליטית.
טיפקס של אוז היא מיקסר ותמצית של הרבה סגנונות ודיאלקטים. הבעיה עדיין היא בעיקר מול הטפל. אוז מכניס הכל לתוך הסלט הזה, אך לא מגיע ליצירה ממוקדת, מעין אופרת פופ מקומית.
עם התיחכום, המטענים האסוציטיביים, היכולת לעבד ולחבר חומרים קיימים, אוז יכול לעשות את זה, ובגדול. אבל גם כך, ההצגה של הדיסק הזה היא הצגת פופ מפוארת.
