יאיר כהן לקח את "אני אוהב אותך לאה" של צביקה פיק (מילים: אהוד מנור) – שיר המזוהה עם פופ ישראלי דרמטי בעל ניחוח תיאטרלי – והפך אותו לבלוז איטי בסגנון שמזכיר את "Still Got the Blues" של גרי מור. מדובר לא רק בגרסת כיסוי אלא בפרשנות מוזיקלית חדשה.
המעבר מפופ לבלוז משנה את מרכז הכובד של השיר. במקור, ההתרגשות נוצרת בעיקר מהמלודיה של צביקה פיק ומהעלייה ההדרגתית אל הפזמון. בגרסת בלוז, הגיטרה החשמלית למעשה מחליפה חלק מהתפקיד שהיה למלודיה הווקאלית. סולואים ארוכים, צלילים מתמשכים (sustain),  וויברטו מעצימים את תחושת הכאב והגעגוע שבטקסט.
ההשוואה לגרי מור אינה רק עניין של צליל, אלא של גישה העיבוד מוסיף  רובד רגשי שאינו קיים במקור באותה צורה.
אהוד מנור כתב מילים שאפשר לקרוא גם כשיר אהבה וגם כעיבוד מודרני לסיפור יעקב, לאה ורחל. יש בהן אהבה, אשמה, השלמה וזמן שחולף. זה שיר שנושא בתוכו כאב, נאמנות והשלמה. בלוז עוסק לעיתים קרובות באהבה של געגוע וכאב מתמשך. לכן שורות כמו: "ודמעה אחת חמה אל כפות ידי נשרה" או "ושתי ידי עייפו" מקבלות משקל חדש שונה מאוד מגרסת המקור – כשהן מלוות בגיטרה איטית ומלאת הבעה.
השירה של יאיר כהן  היא  ביצוע קולי ראוותני, הוא משתמש בעוצמה, שליטה ודינמיקה כדי להעצים את הדרמה על ידי הפגנת יכולת קולית על חשבון האינטימיות, השיר מאבד משהו מהעדינות שלו. זהו שיר שהכאב שבו הוא מאופק יחסית. לכן הביצוע נשמע  דרמטי מדי, גדול מהחיים.
במקום להישמע כמו שיר צביקה פיקי שנות השבעים, השיר נשמע כמו גרסה שמכוונת עבור גיטריסט בלוז-רוק ליגת על. זה מראה עד כמה הלחן של צביקה פיק מסוגל לשרוד מעבר בין סגנונות שונים, ובלוז איטי הוא אחד הסגנונות הטבעיים ביותר להאיר בלדת אהבה, אבל ההשראה מגרי מור מתרחקת מהמקור והופכת את השיר לבלדת בלוז גנרית מהוקצעת מאוד.  ולכן, הבחירה האמנותית הזו הגם שהיא נשמעת מוצדקת, ההקשר שלה לטקסט – פחות אינטגרטיבי.