זוהי אחת הפרשנויות המוסיקליות היותר מיוחדות לשירה של לאה גולדברג. הוא נכלל באלבומה של יהודית רביץ "ומאוד לא פשוט לחכות" (1993). בשיר יוצרת המשוררת אבחנה בין שתי תגובות על הגשם. הגננים – אלה שתפקידם לשמור על הגינה – עצובים, אולי משום שהגשם מחבל בעבודתם. לעומתם האיכרים מברכים על הגשם, משום שהוא מאפשר את צמיחת יבולם. מתוך כך, על רקע המחזוריות בטבע, פונה המשוררת אל מישהו או אל בינתנו ואומרת: "אל תשאל/ מה צמח מה קמל/ ומה נעקר מלב". חיינו הם מחזוריות, ולפי התפיסה הזו שאלות אלו מיותרות משום שבעתיד הקרוב הגשם יְפנה את מקומו לקשת-בענן, שמסמל איזושהי תקווה. בכל זאת היא מודעת להתלבטות של בני האדם – והזוג שבשיר מתואר במילים "שנינו/ אובדי עצה". שמתנהג לפי מצבו ברגע נתון (שמח או עצוב) ולא מתוך הפרספקטיבה של הזמן.
יהדית רביץ הלחינה והפיקה גרסה קצבית-רוקית-אנרגתית ישירה לשיר. מבצעת אותו בזרימה מאוד מפוקחת, לא מהורהרת, כאילו מזדהה עם תובנה נחרצת. שמעתי עוד גרסה שלה לשיר הזה באלבום "ג'אז עם עופר פורטוגלי" (2017) – והפעם יותר מעודנת, אפילו מהורהרת בעיבוד לפסנתר ולחצוצרה. נדמה לי שגם כאן קבעה משהו הפרספקטיבה של הזמן.
יהודית רביץ – הנגנים היום עצובים
הַגַּנָּנִים הַיּו͘ם עֲצוּבִים.
אֲבָל הָאיכָּרִים
מְבָרְכִים עַל הַגֶּשֶם.
וַאֲנַחְנוּ שְנֵינוּ
אובְדֵי עֵצָה
מַסְתִּירִים זֶה מִזֶה
אֶת עֵינֵינוּ.
נִהְיֶה נְבונִים: אַל תִּשְאַל
מַה צָּמַח, מַה קָּמל
וּמַה נֶּעֱקַר מִלֵּב.
הַסְּעָרָה הַזֺּאת
תַּחֲלוף עוד מְעָט,
הַשְאֵלָה הַזֺּאת
תִּשָּכַח עוֹד מְעָט.
הִנֵּה מֵעַל לַמִּגְדָּל
כְּבָר עוֹמֶדֶת הַקֶּשֶת.
