הזמן הוא המרפא, אומר השיר, אבל הזמן לא ממש קידם את יואב יצחק. נהפוכה: הוא חוזר לאחור לשיר מתוך אלבומו הראשון "זה הזמן לסלוח" שיצא ב-1991. אחרי הקשבה, אני אומר ליואב יצחק. השיר הזה נשמע לגמרי אנכרוניזם. הטקסט, המוסיקה – לא רק שעבר זמנם, הם נשמעים נפתלין. איכותו של השיר אינה מצדיקה את הוצאתו מחדש.
הזמן הוא פקטור במוסיקה. יש שירים שלועגים לזמן, חולפים על פני מחסומיו. לא השיר הזה. אינו מצדיק אפילו התרפקות על הצלחה ישנה. המלצת חינם: קח כותבים טובים וצא לדרך חדשה, אם עדיין לא מאוחר מדי.

יואב יצחק לעולם לא מאוחר

אם את עוצרת רק בכדי לומר שלום / את הספקות את מותירה שוב מאחור
לא מעוניינת לא רוצה שום פתרון / אני רואה לבן ואת רואה שחור
אם את עוצרת בהכרח מתוך נימוס / כל חברי אומרים אני כל כך לחוץ
אז בואי נוותר על כל הטקסים / לא צריך יותר לסמוך על הניסים

פזמון:
איך הזמן ממיס את הלבבות / איך הגשרים נשרפים אחר פרידות
אותי לימדו כי לעולם לא מאוחר / הן הזמן הוא המרפא לכל דבר
אותי לימדו כי לעולם לא מאוחר / הן הזמן הוא המרפא לכל דבר.

אם חבריך סובבים תמיד סביבך / תדע לכל דבר תמיד יש כוונה
אחד דואג שני מביט מתוך קנאה / אני רואה לבן והם שם בפינה
אחד דואג שני מביט מתוך קנאה / אני רואה לבן והם שם בפינה.

איך הזמן ממיס את הלבבות / איך הגשרים נשרפים אחר פרידות
אותי לימדו כי לעולם לא מאוחר / הן הזמן הוא המרפא לכל דבר
אותי לימדו כי לעולם לא מאוחר / הן הזמן הוא המרפא לכל דבר