בכל זאת הגיעו, למרות הכל. השאלה היא כמובן איך הגיעו. ארבעים שנה אחרי שהכל התחיל, התייצבו סנדרסון, רכטר, אולארצ'יק, גוב, קלפטר, שמיר ופניגשטיין, לאיחוד 2013, ולפי התלהבות הקהל, הסיבוב הזה לא יהיה כנראה האחרון שלהם.
התשובה על השאלה – האם היה מה לראות או לשמוע אחרי כל השנים – יכולה להיות קשורה גם בעוצמת הגעגועים לכוורת ההיא, וכמובן בתשובה על השאלה – כמה זה עדיין עובד, או האם יש להם עוד מה למכור?
אני מודה: שאצלי רף הציפיות או הנוסטלגיה היה די נמוך בהשוואה לאיחודים הקודמים, לעומת הקהל הצעיר שהגיע משולהב, מדקלם ושר ורוקד. כלומר: הייתה תחושה של משחק מכור באוויר.
יתכן מאוד שגם ההתלהבות של הקהל היא שתרמה לכך, ש"כוורת" של אתמול הייתה יותר מאשר תמונת מחזור נוסטלגית.
שבעת המופלאים מספיק מקצוענים כדי לא לאכזב, להפוך את הערב למופע קליל ומחניף עמוס להיטים, שיחזור קולח של החביב והמוכר, בלי לחדש שום דבר, אותו הנונסנס בסיפורים בשירים, במנגינות, בהרמוניות, במקצבים. גם כמעט אותו מבנה מופע כמו באיחודים הקודמים, אבל מבלי שזה יישמע תקליט ישן חורק. וידיאו ארט אפקטיבי, תאורה מצוינת.
מה שאומר, שגם "שיר המכולת" ו"מגפיו של ברוך" מתוך סיפורי פוגי חזרו בגדול. החבר'ה על הבמה נעים אולי פחות בקלילות, אבל לא מצב הרגליים או הכתף של גידי הם העניין. אני מוכן להצטרף למעריצים המושבעים ולומר תודה על שעתיים כיפיות. עכשיו נותר רק לשאול: האם יש מצב של להתראות ב-2022?
שירים: למרות הכל, גולית, שיר מלחים, כולם מחכים לשולה, היא כל כך יפה, מסיפורי פוגי, סיפור המכולת, שיר המכולת, לו לו, התמנון האיטר, ילד מזדקן, מדינה קטנה, שיר המחירון, מסיפורי פוגי, סיפור הארון, לא ידענו מה לעשות, שירות עצמי, המגפים של ברוך, הבלדה על ארי ודרצ'י, יוסי מה נשמע, ערב של יום בהיר – אפרים שמיר, שוב היא כאן – יוני רכטר, בא לשכונה בחור חדש – אלון אולארצ'יק, נאחז באוויר – גידי גוב, צליל מכוון – יצחק קלפטר, גלשן – דני סנדרסון, מתמטיקה, לך ספר לסבתא, סוכר בתה, ככה היא באמצע, פה קבור הכלב, הורה היאחזות הדרן: יו יה, נתתי לה חיי הדרן 2: סוף ההצגה + נחמד.
* כוורת של אז הייתה מהפך בפופ הישראלי, שמהותו: ההעזה לעשות נונסנס עם מוסיקה מקורית. "מסיפורי פוגי אפשר ללמוד", כך נפתח התקליט שיצא ב-1973. ומה אפשר היה ללמוד? – שמותר לעשות במוסיקה דברים, שאחרים לא העזו לעשות. דני סנדרסון, יוצר עתיר דמיון מתפרע, לקח אותנו במקום אל הזיכרון הקולקטיבי של עם ישראל – אל ה"זיכרון" הפרטי המטורלל והשטותניקי שלו.
"כוורת" לא יצרה את אופרת הרוק הישראלית האולטימטיבית, למרות שבמקור התכוונה לכך. "סיפורי פוגי" היא יצירה בלתי ניתנת להגדרה, בשילובים של נונסנס מילולי חמוד ומוסיקת פופ מקורית מונעת בקצבי אסטה-אסטה, מתוזמרת להפליא לגיטרות חשמליות ולקלידים, ומצטיינת בהרמוניות קוליות מופלאות.
כוורת: דני סנדרסון, גידי גוב, יוני רכטר, מאיר פניגשטיין, אלון אולארצ'יק, יצחק קלפטר, אפרים שמיר.
צילום: מרגלית חרסונסקי
כוורת – נחמד בריכת הסולטן 22.06.2013
