מה בדיוק גורם ליוצרים וזמרים בני תרבות המערב שגדלו על רוק, פופ, ושירים ישראלים לשיר פיוטים ושירים מבית אבא וסבא, ולא סביב לשולחן השבת, אלא בגרסאות חדשות במופעי "סליחות" לקראת יום הכיפורים. מתברר שגם הדור שאינו קשור בטבורו מתחבר חזק. זמרי הדור החדש של המיינסטרים חוברים למופעי סליחות בשם הקדושה והקדוש ברוך הוא.
השבוע ראיתי בערוץ 12 כתבה על המופע "מאירים" שנערך בבריכת הסולטן בירושלים. ארבעה זמרים המייצגים את דור המיינסטרים העכשווי – בן צור, מתן חסן, ששון שאולוב ולירן דנינו חברו למופע סליחות מפוצץ בקהל.
בשנים האחרונות הסליחות עברו שינוי: מטקס דתי שמתרחש בבית הכנסת או בכותל, הן הפכו גם לז'אנר תרבותי ומופע בימתי המחבר מוסיקת רוק ופיוטים. מופעי סליחות של אמנים ופייטנים עושים סולד אאוט באולמות ברחבי הארץ. יום כיפור ואלול הם חלון עונתי מצוין לתעשיית התרבות: יש שפה ויזואלית ברורה, רגש נוסטלגי, קהל רחב, וטקסטים שהקהל כבר מכיר. אפשר למכור "חוויה של עומק" גם לאדם שלא היה בבית כנסת שנה שלמה, וזה דומה לתהליך שקרה עם מוזיקה ים־תיכונית בכלל: משהו שהיה פעם מזוהה עם קבוצה/מסורת מסוימת הופך בהדרגה למיינסטרים ישראלי. דווקא משום שמופע הסליחות נגיש – אנשים מרשים לעצמם להתקרב למסורת שממנה התרחקו.
כבר מעל עשור שדוד ד'אור מקיים מופעי סליחות בארץ ובעולם. ד'אור לקח השיר למועדון הדאנס, והפנה אותו מטבע הדברים לקהל הגדול לאו דווקא ממגזר כזה או אחר. זהו אדון סליחות של תחושת שמחה והתעוררות – גם בשירת יחדיו המבליטה את הצטרפות ההמון, בעיבוד מזרחי-בלקני תוסס.
החומרים עצמם אינם המצאה שיווקית: "אדון הסליחות", "אל נורא עלילה", "עת שערי רצון", "יה שמע אביונך", "צמאה לך נפשי", "שיר למעלות" וכו' הם טקסטים ותיקים של תפילה ופיוט. גם כיום אירועי הסליחות הדתיים עצמם מושכים קהל עצום – הכותל מדווח על עשרות אלפי משתתפים באירועים מרכזיים ועל יותר ממיליון משתתפים לאורך חודש אלול בשנים קודמות.
כשיש אולם, כרטיסים, אמן ראשי, אורחים, תזמורת, יחסי ציבור וסבב של תשעה מופעים – אנחנו כבר לא רק ב"תפילת סליחות". אנחנו באירוע תרבותי. אפילו רשימות המופעים מציגות את הסליחות כ"אירועי מוזיקה מיינסטרים" וכחלק מלוח ההופעות השנתי. לא מדובר בהתחזות לדת אלא ביצירת צורה חדשה של טקס – חילוני במבנה, יהודי בחומרים, ופופולרי בביצוע.
גם הקהל החילוני לא בהכרח בא למופעים האלה ממניעי אמונה דתיים. המניעים יכולים להיות – תחושת השייכות, נוסטלגיה, פיוטים מהבית, מוזיקה מזרחית, או פשוט בשביל חוויה רגשית. מופע "סליחות" ממסגר את יום הכיפורים דרך אהבה, התחדשות וחיבור ולא דרך אשמה ופחד. נוצרה תופעה שבה "רוחניות" היא מוצר תרבותי, אבל זה לא בהכרח הופך אותה למזויפת.
אפשר לחשוב על זה כעל משולש: דת – מוזיקה – זהות ישראלית. הפיוטים עוברים תהליך של חילון חלקי: מוציאים אותם מבית הכנסת, מלבישים אותם בעיבוד פופ/רוק/ים־תיכוני, מכניסים אותם לקיסריה או לבריכת הסולטן, ואז הם חוזרים אל הקהל כמשהו שהוא גם קדוש, גם ישראלי וגם בידורי. זה לא חדש. המפגש בין פיוט למוזיקה ישראלית קיים כבר שנים אצל אמנים כליאור אלמליח, ברי סחרוף, עמיר בניון, שולי רנד, אמיר דדון, דוד ד'אור, מאיר בנאי ז"ל, נתן גושן, חנן בן ארי, עידן עמדי
המסחריות אינה בהכרח ההפך מהחוויה הרוחנית. הסליחות מספקות לתרבות הישראלית החילונית משהו שהיא לא תמיד יודעת איך לקבל באופן אחר: טקס קולקטיבי של חשבון נפש, געגוע, סליחה ושייכות – בלי להתחייב בהכרח לאורח חיים דתי. הקהל לא בא להתפלל במובן האורתודוקסי, אלא לחוות משהו שמחבר אותו למשפחה, לילדות, לבית, לעבר ול"ישראליות". הייתי מנסח את זה כך: מופעי הסליחות אינם "זיוף של אמונה", אלא מסחור של צורך אמיתי במשמעות. המוזיקה יכולה לייצר בכי, געגוע, התעלות ותחושת תיקון גם אצל מי שאינו מקבל את התוכן התיאולוגי של התפילה
והשאלה המעניינת יותר היא מה קורה כשהצורך האמיתי הזה עובר דרך מכונת הפופ – האם משהו מהקדושה הולך לאיבוד, או שהפופ דווקא מצליח להחזיר את הפיוט לחיים עבור ציבור שכבר לא נכנס לבית הכנסת?
תשובה אפשרית: מכונת הפופ אורזת את הכמיהה הרוחנית בתוך אורות, במה וכרטיסים, אבל הרגש שהקהל חווה יכול להיות אמיתי לחלוטין. אנשים שלא מגיעים לתפילה מקבלים דרך המוזיקה אפשרות להשתתף בריטואל קולקטיבי של חשבון נפש, געגוע וסליחה. הפיוט יוצא מהמגזר ומההקשר הדתי ונכנס למיינסטרים. מה שנראה כמו "מסחור" יכול להיות גם סוג של תחיית המסורת. מצד שני: אם כל המטרה היא לייצר "רגעים מרגשים" – מופעי סליחות עלולים להפוך לעוד מופע של העצמה אישית, בלי דרישה אמיתית לחשבון נפש, אחריות או שינוי.
מה שלא סותר את משמעות הטרנד: אם אנשים מוכנים לשלם כדי לשמוע פיוטים, לעמוד יחד בחשיכה לבכות ולרקוד על סליחות, יכול להיות שמתחת לכל המסחור יש רעב אמיתי לטקס, למשמעות ולשייכות.
סליחות בבריכת הסולטן – צמאה לך נפשי
כמה עולה כפרה? הסליחות שהפכו למופע
"אדון סליחות" מתוך מופע סליחות מושתף עם עמיר בניון, דוד ד'אור ישי ריבו, נתן גושן
