להקת "שלוה" מגישה מסר כמו בהאכלה בכפית. התובנה: קבלת האחר כמות שהוא, על רקע מפגעי המקלדת באינטרנט. בעיה: הטקסט שנמסר לחבורה כתוב בשפה פרוזאית, מלא קלישאות כ"בחיים לא הכל שחור לבן", "אל תסתכל על הקנקן", ביטויים נדושים כמו "מילים הן כמו סכין ללב" והמלצות פשטניות כמו "אז בוא נספור עד 10 ונישמר מעצמנו".
המנגינה הנוגה, השירה הנקיה, ההרמוניה הבהירה, הנגיעות המזרחיות אינם מצליחים להיות עלה תאנה לטקסט השדוף. אין לי שום ספק, כי חברות "שלוה" שרות בנפש חפצה ובכוונה מלאה, אבל הן צריכות להקפיד על שלמות היצירה, שהיא לא תישמע כמו מלל שנתפר בצורה הכי מלאכותית, כמו לפי הזמנה אצל יצרן קונפקציה שיוצר לפי דרישה ומידות שהוכתבו לו.
אסור ל"שלווה" לוותר על המרכיב החשוב של המילים. כאן הן נשמעות כמו זמרות מטעם ולא זמרות ששולטות על האמנות שלהן. עליהן להתבסס קודם כל על מוסיקה הנשענת על יצירה אותנטית, שאינה לועסת מסרים, אלא משדרת אותם בצורה אותנטית – כדי שירעידו לבבות. כאן זה לא קורה.
להקת שלוה תישמר בימוי ותסריט: לירן סגל
מה זה משנה הצבע/ היד קלה על המקלדת
בחיים זה לא הכל שחור לבן/ תסתכל עליי תראה אותי
אני בדיוק כמוך לא שונה/ אומרים על תסתכל על הקנקן/ אלא במה שיש בתוכו
אל תשפוט אף פעם תבוא/ תביט עליי תראה אני בדיוק כמוך
מילים הן כמו סכין ללב תיזהר/ אנחנו לא יודעים איך זה ייגמר
אז בוא נספור עד עשר ונישמר מעצמנו
מה זה משנה הצבע/ כל אחד יפה בדרך שלו
כל אחד סוחב איתו דבר קטן/ תסתכל עליו תראה אותו/ הוא בדיוק כמוך לא שונה
אומרים אל תסתכל על הקנקן/ אלא במה שיש בתוכו
אל תשפוט אף פעם תבוא/ תביט עליו תראה שהוא בדיוק כמוך
מילים הן כמו סכין ללב תיזהר/ אנחנו לא יודעים איך זה ייגמר
אז בוא נספור עד 10 ונישמר מעצמנו
