ליאור הולצר מתאר את מה שקורה אחרי שהאהבה נגמרת, לא את רגע הפרידה עצמו, אלא את התקיעות הרגשית שבאה אחריה. זהו שיר על מחשבות שחוזרות שוב ושוב, על זיכרונות שאינם מרפים ועל הקושי לשחרר. השיר מצליח לייצר אווירה מלנכולית. הולצר מזדהה עם עם הכאב מי ש "מסתכלת מסביב / והכל נראה כל כך מוכר / לנצח להפסיד"
השורות מייצרות תחושת קיפאון, אבל הן כלליות מדי. איננו יודעים מהו אותו מקום, מהו אותו זיכרון או מה בדיוק איבדה הדוברת. התחושה ברורה, אך התמונה מטושטשת. זו בעיה שחוזרת לאורך כל השיר – הוא מספר על כאב במקום להמחיש אותו.
המטאפורה המרכזית: "כמו תקליט שבור" היא בחירה טבעית לשיר שעוסק בלופים רגשיים. הדימוי מובן מיד: מחט שנתקעת באותה נקודה וחוזרת שוב ושוב. אלא שמדובר במטפורה שחוקה, ולכן היא אינה מוסיפה רובד חדש. אילו הטקסט היה מצרף אליה פרט אישי או זיכרון קונקרטי, ייתכן שהייתה מקבלת חיים חדשים.
גם ההמשך: "התעייפה מהשירים / מהפרידות / מלחכות לעוד מחר" נשמע כמו רשימת תחושות מוכרות משירי פרידה רבים. אלה משפטים שקל להזדהות איתם, אבל לא תורמים לעומק השיר.
"אז אם הלב עוד רועד בלילות / ואת שותקת מול כל השאלות / אהבת לאט נפלת מהר / היום תלמדי לשחרר" – הפזמון מלודי וקליט, אך גם כאן המסר ישיר מאוד. "תלמדי לשחרר" הוא משפט שנשמע יותר כמו עצה פשטנית מאשר כמו תובנה שנולדה מתוך החוויה בניסיון להעמיק בכאב שלה.
מעניין יותר הבית: "ואם הקירות יכלו לדבר…" יש כאן ניסיון לתת לסביבה קול, אך גם הדימוי הזה נדוש למדי. המשפט: "לא כל דבר נועד להישאר" הוא נכון ברמה הרגשית, אך נשמע כמו סיסמה. הוא מסכם את הרעיון, אך אינו מעמיק אותו.
השורה האחרונה: "איך את כל הזמן עצובה, שכחת שאת הכי הכי יפה?"  – המעבר ל"יופי" מרגיש מעט פשטני, כאילו הפתרון לעצב הוא לזכור ש"את יפה". מבחינה דרמטית, זו סיומת שאינה משתווה לעוצמת הכאב הרגשית שהשיר מנסה לבנות.
מוזיקלית, בלדת הרוק מצליחה יותר מהטקסט לבטא את תחושת היוצר הבלדה נבנית בהדרגה היא מתחילה בעדינות, ומתעצמת ככל שהיא מתקדמת. המבנה הזה תומך בנושא של מחשבות שחוזרות ומצטברות.
ליאור הולצר שר בטון דרמטי, כואב ומדוכדך, אך נמנע מהתפרקות קולית מוגזמת. הביצוע אמין, והקול שלו מצליח להעביר את תחושת העייפות והכאב גם כשהמילים עצמן אינן מקוריות במיוחד. במובן הזה, הוא מצליח למלא חלק מהפער שהטקסט משאיר.
"תקליט שבור" נשען על ארסנל מוכר של דימויי פרידה: "תקליט שבור", "הלב רועד", "הקירות יכלו לדבר", "לשחרר". השיר מעביר היטב את הרגש, אך כמעט שאינו מחדש באופן שבו הוא מתאר אותו.  הוא שיר שמצליח ליצור אווירה של מלנכוליה ושל קיפאון רגשי, בעיקר בזכות הלחן, ההפקה והביצוע של ליאור הולצר.
זו בלדת פופ שמכוונת להזדהות מיידית. אך קשה לראות בה יצירה שתבלוט לאורך זמן. אם הולצר ימשיך לכתוב מתוך אותה חשיפה רגשית, אך יבחר בטקסט מקורי יותר, הוא עשוי להגיע לשירים בעלי חותם אמנותי ייחודי שיתן לשירים אורךחיים רב יותר. .