רק בבלוז נגנים לא פורשים, גם כאשר הגוף מאותת להם. הייתם מושיטים לליאו באד וולש (83) יד לחצות את הכביש. לפי איך שהאיש בג'ינס זז על הבמה (כפוף, איטי), נראה שהגיע זמנו להתחמם על כיסא נוח במרפסת ביתו.
אבל כשוולש מתיישב לשיר ולנגן, אתה מבין שזה רק הגוף. כל השאר – נשמה, נגינה, אנרגיה, הבלוז לא נטש אותו. הסיפור המדהים הוא, שרק בגיל 81 הוציא את אלבומו הראשון Sabougla Voices. בשנה שעברה יצא אלבומו השני I Don’t Prefer No Blues. מילים פשוטות: תנו לו צ'אנס, הוא רק בראשית הדרך שלו. בכל השנים שעברו הוא שר בכנסיה. פתאום הוא מסובב גלובוס. מבוקש בפסטיבלים. הבשורה: לעולם לא מאוחר. הקשיש הגמלוני הזה הוא הבלוז בכבודו ובעצמו. הזן הישן שממשיך לפרוח, אבל כבר נמצא בסכנת הכחדה.
השורשים שלו נטועים חזק בדרום, באדמת המיסיסיפי, הבלוז שלו מיוחד, תמציתי ומרוכז. מהסוג שהאותנטיות שלו מנצחת את הזמן, גם אם יש תחושה של אנכרוניזם בצורת הנגינה הבסיסית, בשירי ה – Basic האלה של 12 תיבות, העוסקים במרירותו של האיש העני והבודד, שננטש ע"י האהובה האכזרית, אבל יודע לצאת מזה במקצבים שנוגעים ברוקנ'רול .
מצד שני: הבלוז של ליאו מסותת מכל מה שהוא, כולל גוספל שהוא ניגן הרבה שנים, מחוספס ומלא נשמה. הוא מנגן מהקרביים, נגינה פשוטה, תחושת אמת. שיקגו בלוז, אולד סקול בלוז, גוספל בלוז, מיסיסיפי בלוז.
הוא אינו זקוק ליותר ממערכת תופים אחת, של לייטין מלקולם המצויין. ליאו באד וולש שר ומלווה את עצמו, בהתאמה נפלאה בין הקול והגיטרה החשמלית, כאילו הוא שר לה והיא שרה לו, תוך נעיצת עיניים עמוקה במיתרים. מה חבל שהאיש מסתפק רק בליווי ואינו מאלתר. השירים לעיתים דורשים קטעי סולו גיטרה. נראה שהסגנון שלו כל כך טבוע בו, שהוא חוזר בצורה  עיקשת על אותם מהלכים לכל אורך הערב. גם כך  ליאו באד וולש מספיק מיוחד ומסעיר, כדי לרשום את הכמעט שעתיים שבילינו איתו – חוויה מונומנטלית של פעם בחיים.

צילום: מרגלית חרסונסקי