"חיזלשתי" של ליבי הוא שיר שמתקיים בזכות הבנתו  את תרבות הטיקטוק, המועדונים והפרסונה הנשית של דור הרשת. זה שיר שנועד קודם כול לייצר מצב רוח, משפט מחץ, תנועה ודמות ורק אחר כך "לספר סיפור".
הבחירה בסלנג "חיזלשתי" (ראשי התיבות חזל"ש – חיסול שגרת לחימה / חזרה לשגרה).היא הברקה שיווקית ואמנותית. חזל"ש מגיע מעולם של לחימה, מצב חירום, מתח ודריכות. ליבי לוקחת את המונח הזה ומעבירה אותו למרחב של מועדון, פלרטוט וחברות. המשמעות  בשיר היא בערך: נגמר האירוע, נגמר המשחק, אני חוזרת לעצמי וממשיכה הלאה.
זה מתאים במיוחד לדמות הנשית שהשיר בונה: מישהי שהייתה בתוך סיטואציה עם גבר, אבל ברגע שהאינטראקציה אינה מעניינת אותה יותר – היא פשוט "מחזירה את המערכת לשגרה". זו אינה פרידה דרמטית.
זו אפילו לא דחייה כואבת, אלא: לא תודה, היה נחמד, חיזלשתי.
 ליבי לא בונה את עצמה כ"אישה שצריך לכבוש", אלא כמי שמבחינתה הגבר הוא עוד פרט בתוך הסצנה. הוא רוצה את תשומת הלב שלה, היא עסוקה בעצמה, בחברות שלה, במועדון שלה. הוא לא במרכז.
הפזמון: "המועדון שלנו עכשיו הכל קורה אתה יודע כל החברות שלי אמאלה אם אתה לא משלנו כדאי שתתפנה" יוצר כמעט מועדון בתוך המועדון. הגבר מגיע למרחב, אבל אינו בעל הבית עליו.המרחב האמיתי הוא של החברות.מכאן גם: "אני לא מפקירה חברות". הגבר הוא אפיזודה. החברות הן הקבוע.
הקליפ אינו רק המחשה של המילים. הגוף, התנועה והקבוצה הם חלק מהמסר. הופעתה של ליבי לצד הרקדניות מחזקת את רעיון ה־"וואן טים": "הולכות לשירותים ביחד וואן טים" זה מוטיב מוכר של תרבות חיי הלילה הנשית, אבל כאן הוא הופך כמעט לאידיאולוגיה קטנה של השיר: אנחנו ביחד, אנחנו נהנות, ואנחנו לא צריכות את אישורו של הגבר כדי ליהנות. הכוריאוגרפיה הסקסית, במובן של פרפורמנס פופ, משרתת את הפרסונה: ביטחון בגוף, שליטה במרחב ונכונות להציג את עצמה בלי התנצלות.
"תסתובב / תעצום תעיניים / לספור עד עשר" – לרגע נוצרת תחושה שהוא עומד לקרות משהו. נבנית ציפייה, ואז מגיעה ההיעלמותהיא פשוט עוזבת את הסיטואציה. השיר משתמש במבנה של משחק ילדותי – "תעצום עיניים ותספור עד עשר"  וממיר אותו במשפט של עולם מבוגרים: עד שסיימת לספור, אני כבר לא בעניין. זה רגע מאוד טיקטוקי: בנייה קצרה, פאנץ', משפט שניתן להפוך לסאונד מזוהה.
הפתיחה בלחישה יוצרת תחושה של סוד, פיתוי וציפייה. ואז העלייה של הביט והמעבר לדאנס אלקטרוני מייצרים את המעבר. הבחירה בשירה־דיבור כמעט מתלחשת נותנת תחושה של דיבור ישיר למישהו באוזן. גםזה מתאים מאוד ל־TikTok, שבו משפט קצר יכול לקבל חיים עצמאיים הרבה יותר ממלודיה מורכבת.
החזרה:"אני והבנות נותנות נותנות עבודה לא לא לא לא לא לא בשבילך" היא כמעט ילדותית בכוונה. אבל מתחת לפשטות יש מסר ברור: האנרגיה שלי אינה מוקדשת לך, וזה מחזיר אותנו לנושא המרכזי: לא אהבה, לא שברון לב, אפילו לא פמיניזם מילולי אלא שליטה על תשומת הלב. הסיום אפילו יותר ציני "סורי לא זמינה בטלפון Baby don't take it wrong" – מתאים  לשפה ההיברידית של הדור הזה: עברית, אנגלית, סלנג, הודעת טלפון, מועדון.
ואז:"השם שלי מדבק התחלתי לפהק" –הוא לא רק לא מצליח לעניין אותה – הוא משעמם אותה.- היפוך מוחלט מהאיום או הכאב של שיר פרידה. אין דרמה. יש זלזול משועשע.
מבחינת שפה, השיר די פשטני. הרבה משפטים הם פונקציונליים, אין כאן  התפתחות של סיפור או עומק פסיכולוגי. הדמות לא עוברת שינוי. היא לא מגלה שום דבר. היא מתחילה בשליטה ומסיימת בשליטה. כפופ־פרפורמנס ליבי אינה מנסה שנכיר אותה לעומק. היא בונה דמות: אישה בטוחה בעצמה, מושכת, מוקפת חברות, יודעת את הערך שלה, לא מתרגשת מגברים ויודעת לעבור הלאה. הגבר אפילו אינו "הנבל". הוא פשוט לא חשוב מספיק כדי להיות נבל.
המילה "חזלשתי" מתארת במקור חזרה לשגרה אחרי אירוע חירום.היא ממירה את חיי הלילה למעין מצב חירום רגשי: היה פלירט, היה מתח, אולי היה ניסיון להתקרב , ועכשיו – חזרה לשגרה. הקטע הסלנגי חלש – מפני שהסיטואציה בכלל אינה דרמטית מספיק כדי להצדיק מונח צבאי.
השיר בנוי לעולם של ביט, פרסונה, כוריאוגרפיה ומשפט אחד ויראלי. החוזקות שלו הן המילה "חיזלשתי", ה", השירה־דיבור, המעבר מלחישה לדאנס, הקליפ הקבוצתי והדמות הנשית הבטוחה בעצמה. החולשה היא שטחיות מכוונת – אין כאן כמעט עומק, סיפור או דמות מעבר לפרסונה.