השיר "רוצה להיות חבר שלי" של מאור אשכנזי בנוי כמעט כמו סיפור קצר או סרט קצר: הוא מתחיל בסצנה יומיומית ואפורה, מתפתח למפגש מקרי, ומשם הופך למסע פנימי של חשבון נפש, זיכרונות ילדות ושאלות על הורות, חמלה ואנושיות. זהו אחד המאפיינים הבולטים של היפ הופ סיפורי (storytelling rap), שבו העלילה החיצונית משמשת טריגר לחשיפה רגשית עמוקה.
הפתיחה מציבה את הדובר בסיטואציה מוכרת מאוד: סוף יום מעייף, קנייה בסופר, אכילה רגשית ("קרייב" לביסקוויטים),בריחה ממחשבות קשות. כבר כאן יש רמז שהבעיה האמיתית אינה הביסקוויטים אלא הכאב הנפשי – "תוהה עד איזה גיל אני אברח מהפצעים שלי" –המשפט הזה הוא למעשה הנושא המרכזי של השיר כולו. הביסקוויטים הם רק סימפטום.
הדרמה מתחילה ברגע פשוט מוזר לכאורה במי שפונה אליו: "אני יוגב אתה רוצה להיות חבר שלי?" זה משפט ילדי, תמים וישיר בצורה כמעט לא נוחה.בתחילה המספר מגיב כמו שרבים היו מגיבים: מתעלם, חסר סבלנות. מתעצבן. התגובה האנושית והלא-מחמיאה הזאת חשובה, כי היא הופכת את הסיפור לאמין. הוא לא מציג את עצמו כגיבור מוסרי אלא כאדם עייף ומרוכז בעצמו.
השורה החשובה ביותר בשיר: "ולשנייה אחת חשבתי לעצמי מה הוא מרגיש?". כאן העלילה משנה כיוון. עד אותו רגע המוקד הוא "אני": מרגע זה המבט עובר לאחר. זוהי למעשה תנועה מאגוצנטריות לאמפתיה.
המפגש עם יוגב מפעיל תגובת שרשרת: יוגב – בת הדודה אניס – אמא שלה – הורות – הילד העתידי שלו – הילדות שלו עצמו. זה בנוי כזרם מחשבות שקופצות מנושא לנושא. המאזין כמעט לא מרגיש מתי השיר הפסיק להיות על אוטיזם והפך להיות על הטראומה של המספר.
השיר אינו באמת שיר על אוטיזם. האוטיזם הוא הקטליזטור. יוגב ואניס הם מראות שדרכן הדובר בוחן את עצמו. מצד אחד, יש כאן הרבה אמפתיה – ניסיון להבין את הקושי., מחשבה על בדידות, רצון להיות אנושי יותר.הדובר מפרש את החיים של אנשים אוטיסטים בעיקר דרך עדשת הסבל – כמה קשה להם., כמה קשה להורים שלהם, כמה זה מפחיד להיות הורה לילד כזה. יש אנשים על הספקטרום שיטענו שזו הסתכלות חלקית ואף שטחית, משום שהיא מדגישה את הקושי ופחות את האישיות, היכולות או נקודת המבט שלהם.
ואז מתרחשת סטיה – הלב הרגשי של השיר נודד למקום אחר: "הבן זוג של אמא שלי היה גבר שרוט". למעשה מתברר שהשיר כולו הוא מסע אל מקור הכאב.הדובר מגלה: למה הוא בורח, אוכל מתוק, עייף נפשית.
הביסקוויטים מתחילת השיר מקבלים משמעות חדשה. בהתחלה הם נראים כמו גחמה. בסוף מתברר שהם מנגנון התמודדות שנולד בילדות. זהו מהלך ספרותי יפה של "סגירת מעגל".
הסיום מחזיר לסיפור: אחרי כל התובנות, המספר מחליט להיות נחמד יותר ליוגב. אבל אז: "הוא אמר 'אני יוגב אתה רוצה להיות חבר שלי?'" – המשפט חוזר בדיוק כפי שהופיע קודם. החזרה הזאת יוצרת כמה משמעויות שבין אירוניה לשינוי מנטלי: יוגב לא השתנה, העולם לא השתנה, אבל המספר השתנה. זהו סיום פתוח וקולנועי מאוד. אנחנו לא יודעים אם הם נהיו חברים.. הנקודה אינה התוצאה אלא השינוי הפנימי שעבר הדובר.
המעברים בין היומיומי לדרמטי מרגישים כמו מחשבה אמיתית.
הערות: המעבר לאוטיזם נשען על הנחה מהירה מאוד ("כנראה שהוא אוטיסט"), בלי לוודא שהוא באמת מכיר את יוגב. האוטיזם מוצג בעיקר דרך קושי וטרגדיה, מה שעלול להרגיש חד-ממדי לחלק מהמאזינים.
בשורה התחתונה – ההיפ הופ זורם נפלא כמו זרם מחשבות בזכות המוסיקליות של השיר.
השיר הוא למעשה לא סיפור על יוגב, אלא סיפור על אדם שמגיע לקנות ביסקוויטים כדי לברוח מעצמו, ודרך מפגש מקרי עם אדם זר נאלץ להסתכל מחדש על הכאב שלו, על הילדות שלו ועל האדם שהוא רוצה להיות בעתיד. יוגב משמש כזרז להתעוררות מוסרית ורגשית, והחזרה של המשפט "אתה רוצה להיות חבר שלי?" בסיום הופכת לשאלה שמופנית לא רק לדובר אלא גם למאזין: עד כמה אנחנו באמת פתוחים לראות את האדם שמולנו.
צילום סטילס: צוף כהן
מאור אשכנזי רוצה להיות חבר שלי? בימוי, צילום עריכה: גיל בולטניקוב
19:56 נכנס לרמי לוי
אחרי יום שהתיש אותי ממש מרגיש האבי
באוזניים שלי איירפודס עם מוזיקה של דייב
זה עוזר לי לטשטש את האשמה שלי מהקרייב
שהוביל אותי הנה עד למדף של הביסקוויטים
ממהר לוקח חבילה מוסיף לה כמה קליקים
ובדרך לקופה אני חושב על החיים שלי
תוהה עד איזה גיל אני אברח מהפצעים שלי
אבל פאק איט לא עכשיו, עכשיו אני רוצה לנוח
אין לי כוח כדי להתמודד ואין לי מצב רוח
אז אני מעביר את כל המוצרים שלי בכניעה
ופתאום הוא ניגש אליי באמצע הקנייה
מלמל כמה מילים אבל אני לא כל כך שמעתי
אז המשכתי להעביר תמוצרים והתעלמתי
אבל הוא לא ויתר, המשיך לדבר בקול יותר גבוה
אז הורדתי אוזנייה אחת כדי שאוכל לשמוע
והוא אמר ״אני יוגב אתה רוצה להיות חבר שלי?״
אמרתי לא תודה, אבל הוא לא קלט תמסר שלי
חזר על המשפט שלו וניסה לתת לי כיף
אז התעצבנתי ואמרתי ״לא״ בקול יותר תקיף
ועל הדרך העברתי תמבט שלי על האיש
ולשנייה אחת חשבתי לעצמי מה הוא מרגיש?
גבר בן 30 + כנראה שהוא אוטיסט
גרם לי להיזכר בבת הדודה שלי אניס
שגם היא אוטיסטית ואין לי מושג מה היא עוברת
היא בת 22 ועדיין לא מדברת
חוץ מכמה משפטים, שנשמעים תמיד כמו ג׳יבריש
ורק אמא שלה היחידה שיודעת לתרגם את
השפה שלה, וכמה לה קשה עם הילדה שלה?
בטח כמה ציפיות היו לה בלידה שלה
בטח כמה זה כאב בלב שהיא גילתה
שהילדה הראשונה שלה היא לא ילדה רגילה
ואז חשבתי איך אני ארגיש אם גם לי זה יקרה?
הרי יגיע יום שגם אני אהפוך להיות הורה
ואם הילד שלי יצא עם בעיה קשה?
איך מתמודדים עם זה? אין פתק החלפה על ילדים
אני אכעס עליו או שאני אוהב אותו?
הבטחתי לעצמי כל החיים שאהיה אבא טוב
כדי לתקן תעוול שנגרם לי בילדות
כי הבן זוג של אמא שלי היה גבר שרוט
והוא שנא אותי מגיל 5 הוא גר איתי בבית
ואת כל העצבים שלו הוא היה מוציא עליי
הייתי מסתגר בחדר אחרי שהוא משפיל אותי
ופורק תהרגשה המסריחה הזאת על ביטים
לפעמים שלא יכולתי להכיל את זה בכיתי
ובשביל להירגע הייתי מנשנש ביסקוויטים
ועד היום כל פעם שדמעות על הפנים שלי
לאכול משהו מתוק זה האינסטיקט הראשוני שלי
״דיאנה לקופה ראשית״ חזרתי למציאות
לחצתי ליוגב תיד הוספתי גם חיוך
הדודא שהייתה לי נעלמה אז לא קניתי
יצאתי מהסופר והלכתי לטיול
בדרך חזרה ראיתי את יוגב בחוץ
רציתי לנסות להיות נחמד אל הבחור
עוד לא הספקתי להוציא מילה מתוך הפה שלי
הוא אמר ״אני יוגב אתה רוצה להיות חבר שלי?״
