תחושה שעוברת בהאזנה לעשרת שירי האלבום: מארינה מקסימיליאן מוותרת על אקספרימנטים במשבצת הפופ האלטרנטיבי. חשוב לה קודם כל לכתוב ולהלחין את תחושותיה הכי קרוב לעצמה, גם אם המוסיקה תישמע הכי מיינסטרימית. זה האלבום הזה. עשרה שירים בעברית, משדרים תחושת השלמה עם מה שהיא, לחנים עגולים, מלודיות נוגות-נוגעות. טונים רכים שמשרטטים קווי מתאר תחושתיים נכון לעכשיו.
בשיר הפותח "בוא אליי" שרה מארינה:  "אם ידעתי למה באתי לא הייתי באה". חוסר הידיעה, צירופי המקרים הם שמייצרים את עוצמת הנסתר. "רק ידעתי שנמשכתי/ וידעתי שיש משהו מכוון משם", וזו כבר מהות ה"מאמינה" שלה. הגוון המלנכולי מתחלף לדרמטי-נסער בהמשך. המוסיקה משדרת את תחושת התמיהה, הפליאה והמצוקה מצד אחד, ואת התשוקה לידיעה ומגע מצד אחר. הקצב האלקטרוני הקבוע מגביר את הסערה הפנימית, האנרגיות התחושתיות מגיעות, גם מחלחלות. אמרנו קרובה לעצמה? כאן מארינה קרובה מאוד לעצמה.
כך גם ב"בוער בי השינויי" – על משבר יחסים. עולמות שהפכו מנוגדים. מארינה נוגה, קודרת, משדרת דכדוך וזעקה במנגינה המכילה את התחושה. השיר מוליך במסלול ישיר אל הסיפור שלה. אין כאן תיחכום פואטי. "בוער בי השינוי", שרה מארינה כבר בשורה הראשונה של השיר. השפה ישירה. מורגשת הדחיפות להגיד את מה שבוער בקרבה. גם המוסיקה אינה חותרת לאפיק אלטרנטיבי, אלא מובילה ישירות למקומות שמתחת למיתרי הקול. ההפקה האלקטרונית מוסיפה עוצמה לוידוי החושף – לא בהשתפכות של כינורות אקוסטיים, אלא בצליל אלקטרוני המעביר את הפן המנוכר והקר נטול הסנטימנט והחמלה. שני אנשים נפגשים, וזה כבר לא קורה. יש כאן כאב אבל גם השלמה.
ב"יש פה בית" מארינה מקסימיליאן שרה בלדה שקטה של רגש ומודעות. חוזרת לתחושות שליוו סיטאוציות ראשוניות של אהבה. פתאום שמו לב שהשתנה משהו בחיים. פרט לשני אנשים – יש בית, סיטאוציה שמשנה נפשית את ראיית העולם האישית. עכשיו התחושות מציפות  מתוך חלום, כי החלום מחזיר ללילות ההם. היא  מספרת את הסיפור בפשטות יפה, משדרת תחושת רגיעה שלאחר בשירה מאופקת שמתמקדת בגעגועים מתוך פרספקטיבה, לא אמוציות מתפרצות אלא מבע של אחרי, תערובת של מתיקות רומנטית ופיקחון רציונאלי. המוסיקה מתפתחת  בזהירות, בשירה מהורהרת. עכשיו משהו בתוכה – מוקדש לו, תוך תשומת הלב לשינוי שעברו. לחן, קצב ועיבוד מדודים ללא פיקים. מרינה אינטימית, נוגעת בסיפור על בהונות.
ב"תני לו לראות" נוגעת מארינה בשאלה מה מוכנה אישה להעניק לגבר? אנה תגיע אהבתה? היא אוהבת לראות אותו גם כשהוא מתעצבן. תיתן לו את הטוב, כי גם רע הופך טוב מקרוב. נשמע כמו שיר שכנוע עצמי לזוגיות בהרמוניה. בקליפ מארינה מקסימיליאן חובשת אוזניות ויוצאת לפזז במגרשי חניה, בסופרמרקט, בקניון. יש כאן מנגינה וקצב של חדוות חיים, גרוב של התלהבות, וגם מעבר אווירה (אמביינט) המובל ע"י צליל חצוצרה עשן, שמעניק לשיר שכבת עומק חיונית.
יותר מהתוכן האופטימי (הפמניסטיות ירימו גבה), ומנגינת הפופ הקליטה, התזמור מעבה את השיר בצורה משמעותית, תומך בפרץ הרגשות של מארינה. שנשמע כנובע מתוך דחף/ התעוררות פנימיים. מד האמינות הרגשי מראה כי השיר יוצא ממקום שמתחת למיתרי הקול.
הזרימה המלודית-קצבית שטבועה בחותמה של מארינה באלבום הזה ממשיכה מ"מרוב השיעמום", שיר שבו היא שרה משפט שאומר יותר ממשהו על קו מחשבתה העכשווי: "אם אין מקום לטעויות / גם אין מקום להצלחה/ עושה היום פחות שטויות / לומדת לבקש סליחה"
כמעט באותה רוח "הלב שלי בבית" בשיבוצים של את אהוד מנור ("אין לי ארץ אחרת") ויורם טהר-לב ("עוד לא תמו כל פלאייך").  הלב של מארינה שר בקצב מייצר מתח. יש כאן חלקי סיפור ("מסיבת פיג'מות לאור הזיקוקים", "כל הלילה טלפונים"), ותובנות על גורל ופטריוטיות. זרם מחשבות שקולח בקולה הנרגש. המוסיקה תואמת איזושהי תנועה בלתי פוסקת. החיבור מייצר שעטנז מוזר משהו, העיבוד עושה שימוש באלמנט פולקלוריסטי מארצות מרכז אסיה, שלא ממש מזכיר "שירי מולדת". ה"בלגן" בשיר, שאיכשהו מסתדר אחרי האזנה שלישית, מחדד את האנדרלומוסיה שקיימת בחיים בארץ. מארינה מצליחה לשדר עירוב של דברים מנוגדים שיש בהם מידת חגיגיות מתוך סערת רגשות, על חשבון שיר אמוציונאלי נוגה המתאר את הקשר לארץ כחווית טראומטית בימים קשים.
מנמיכה טון, נכנסת למוד אינטימי נוגה, קצב מדוד כדי לשיר "מישהו לשמור", מעצימה לטון דרמטי בתזמור מיתרים עוטף לומר דברים על השיגרה הטובה, משהו שירגיש לה הכי טבעי. "מישהו / אבל לא סתם משהו / מישהו לדבר שטויות / כאילו זה חשוב"  – מהשירים המלודיים היפים באלבום.
מתקשר מן הסתם ל"ביחד" – הדואט עם בן זוגה, גיא מנטש. אהבה היא ככל הנראה משאת הלב הבולטת ביותר בעולמנו, אבל גם אחד הדברים מהם אנו חוששים יותר מכל. מה יש עוד לומר עליה? היא מחייבת, היא מפחידה, היא מפתיעה, מעמידה במבחנים, ויותר מכול קשה לדבר עליה. אז מחברים לה מנגינה ושרים אותה. "איתך גם סוף העולם/ לא מפחיד אותי", משפט שנאמר לאורך השיר. יש במנגינה הזו תוגה שממנה אפשר לחוש בחוזק הקשר. הטון הדרמטי שלהם מייצר דרגת אמינות גבוהה. מארינה וגיא נוגעים בעצבים חשופים ומגייסים את הנפשות לשיר את אשר מחייב ומפחיד. בלדה תחושתית שלוקחת למקום שלהם, מעצימה אותם.
הקליפ שביימה דריה גלר מייצר סיפור שלא קיים בשיר, שיש בו ממדים אפוקליפטיים, סקסיים, ובסך הכל ניסיון שמוסיף ממד חוץ שירי חזק.

מארינה מקסימיליאן ביחד

לפני סיום – סיכום דרך, חשבון נפש, הסקת מסקנות, השלמה עם מה שיש. ב"העיקר קרוב" – אותו הלך רוח מוסיקלי ששולט באלבום, הטון של הבעת עומק, תוגת מחשבותיה בקו מלודי קצבי טיפוסי למארינה – גם כאן שיר ממחוזות הלב, מגיע, נוגע, מחלחל.
לסיום היא השאירה את "אמא". מי לא כותב-מלחין-שר אמא? על הנייר השיר של מארינה מקסימיליאן  נראה כעוד שיר שגרתי על אמא שהיה בקושי מקבל "עובר" בסדנא לכתיבה יוצרת. ואז – המוסיקה. היא מכילה את  עומק אהבתה של מארינה, משמעות שהמילים לבדן אינן מצליחות לבטא.
זהו שיר של מנגינה שמכילה משקעים של שנים. פתאום זו מארינה בכל מעלותיה כיוצרת-זמרת. נותנת לרגש לא רק לכתוב את המוסיקה שלה, אלא לרוץ לפניה, משחררת את כל מה שיש לה לומר על אמא ואליה.
אולי שיר שיסכם את האלבום: יש שירים שניתוח שכלתני יחטא להם. השיר הזה הוא תגובה רגשנית הכי אותנטית, דרמטית ומפעימה של מארינה ליחסים שלה עם אמה, מכילה את מה שהצטבר אצלה כלפיה, ודי להקשיב לקול ולמוסיקה כדי להרגיש ולהתרגש.

מארינה מקסימיליאן פייסבוק