בתעשיית המוסיקה אוהבים סדר. עד לשנים האחרונות הייתה חלוקה ברורה בין רוק ובלוז וג’אז, סול ודיסקו ודאנס ובין מוסיקה אפריקאית ומוסיקה ברזילאית.
"מוסיקת העולם".משבצת חדשה יחסית, פתחה מסלול רב-לאומי להרבה אוספים. זורקים הכול לסל ועושים מכל המישמש משהו ששייך לכפר הגלובלי. כל מאה השירים שקובצו בארבעה דיסקים נכנסים לקטגוריה הזו, ואין שום אינדיקציה למה ומדוע. אולי צריך להתייחס לאוסף כאל האולימפיאדה של המוסיקה.
מתחילים בדיסק האפריקאי – יוסו נ’דור, עלי פארקה טור, מורי קנטה, מרים מקבה. בדיסק הצפון-אפריקאי וההודו המערבי מקבלים את חאלד, נטשה אטלס, שב מאמי, לילי בוניש, בוב מארלי. בדיסק השלישי הגבולות כבר נפרצים לכל רוחות העולם. יש כאן פיאצולה הארגנטינאי, הדאבלינרי מאירלנד, נוסרה פאטה עלי חאן מפקיסטן, ראווי שנקר מהודו, קוקני אורקסטר מרומניה, ומנשבת פה ושם רוח צוענית. הרביעי מוקדש לדרום אמריקה, ברזיל וקובה. קומפיי סקונדו מבואנה ויסטה, טיטו פואנטה, אורקסטה ארגון, סליה קרוז,מריה בטניה, ג’ילברטו ג’יל.
שמעתי המון דברים יפים, מרגשים, מיוחדים, מסתוריים-אקזוטיים. זה לא סופרמרקט. זה באמת סוג של מסע מוסיקלי עולמי משובח. מסובבים את הגלובוס בלחיצת שלט. אבל נדמה שמה שעושה חלקים גדולים בקולקציה לעכשווי ורלוונטי, זה ההפקה המודרנית, הפולישים האולפניים, הבישולים שמתאימים את הסלט למאזין המערבי. מבחינה זו, האולפן המודרני הוא שאחראי למעין "צליל אוניברסלי", מוסיקת העולם בעריכה דיגיטאלית שנשמעת נפלא.
