מיכאל בן דוד שולח תזכורת. אחרי האירוויזיון עודני כאן. מיכאל בן דוד שלאחר האירוויזיון, נוסע ברוורס למחוזות הריתם נ' בלוז והדאנס בצליל מלוטש. הוא נוהג על מכונית ישנה במצב מעולה במיומנות קולית, שמעלה אותו על נתיב מרכזי בקול בין מיק האקנל מסימפלי רד ומיקיאגי מנוער שוליים.
לבן דוד מבצע ופרפורמר ממדרגה ראשונה, יש מנעד רחב מאוד לסגנונות שונים ויכולת אינטלקטואלית לחצות גבולות, וכאן הוא חוגג על דיסקו שבעים-שמונים היונק מהפאנק ומוסיקת הנשמה. העיבוד וההפקה מלטשים וממרקים, תורמים למפגש מלהיב של אלקטריק דאנס (EDM) ובין עברית. זה נשמע מהוקצע, בינלאומי עכשווי, קורץ לרחבות בלי להשאיר טעם של אינסטנט.
"רעש" מחזיר למקצבי Saterday Night Fever (הבי ג'יז) המילים הן אמצעי: "לילה… תן לנו לגעת/ עוד מבט ועוד מילה / נעלמו ברעש/ שוב בתוך הלילה, לא רוצים לדעת/ חלומות בלי התחלה/ אבודים ברעש" דמיינו מועדון ראש קטן, גוף רוקד, לבבות חוגגים. מה מעבר? בן דוד אינו מתיימר למעבר.
ב"שים גז" בן דוד דוהר על בס מודגש, צלילים פאנקיים על מצע נשיפה, הפקה מלוטשת שמתכתבת עם ליבת הסגנון. במרכז השיר גברת חזקה, מלכת הדאווין והפוזה, אלא שלא הכל חוסן, נחשפת במשבר אהבה נכזבת , המוציא ממנה קיטור ריגשי ומשפט זעם: "מותק סע ברוורס/ עלית יותר מידי (שים גז)/ אם זה נקרא לאהוב כפרה/ אז סע מפה יאללה ביי".
ב"הלילה כאן" נעלה עם המסכן שיש לו בעיות עם ה"מאמי" שלו, שליבו צורח, ש"מתקלף מהקירות ומסתתר בתוך שתיקות". בקצב הנהדר הזה, בסאונד המלוטש – קשה עד בלתי אפשרי להשתתף בצערו. למיכאל בן דוד יש מטרה- להניע את המבלים. זה אומר – הסיפור לא מגיע.
הוא מגיע ב"לא להיות אני", השיר הרביעי באי.פי. בלדה נוגה העוסקת בדרך החתחתים שעבר באשר לזהותו המינית. קול גבוה, נשי, שמקונן "לך תגיד את מה שהם רוצים לשמוע" ו"שנים אני נלחם לא להיות אני" ו"משהו לא עובד לי התיק הזה כבד לי". צליל כינור משתתף בתוגת הזמר שמסתיימת ב"מי שיבחר יאהב אותי גם ככה".
נכון: זה מה שרציתי לשמוע ממיכאל בן דוד – אמת ועומק. הוא יודה שזה לא הולך עם דיסקו מפזז. הפערים גדולים מדי, והשיר נשמע חריג בתקליט הקצר. בגדול, השאיר אותי אבוד ברעש. הגיעה אולי השעה להחליט מה הוא רוצה להיות כשיהיה גדול. האי.פי הזה מספק תמונה חלקית מאוד.
