הביצוע של מימון בן שושן לקלאסיקה "גשם אחרון" (מילים: אהוד מנור לחן: יאיר רוזנבלום) מעניק לשיר מוכר ואהוב גוון מזרחי-ים-תיכוני,ייחודי. השיר המוכר מביצועים של חנן יובל ולהקת פיקוד צפון (הסולנית ורדה נגה) נשמע בתחילה כמעט כמו תפילה פרטית, אך בהדרגה מתרחב לחזון של סוף העולם.
מה שמיוחד בשיר הוא הפער בין הלשון הרכה והחזרתית לבין התוכן הקיצוני: הדובר מבקש מהגשם לרדת לאט, בעדינות, אבל גם שלא לחדול לעולם. הפנייה אל הגשם היא פנייה אל כוח חיצוני, גדול מן האדם. הדובר מבקש שיכסה אותו, יעטוף אותו וישא אותו אל מקום שאינו מוכר. יש כאן רצון להפסיק לרגע לשאת את משקל החיים, הזיכרונות והזמן. הגשם  אינו רק תופעת טבע. הים עולה עד גגות העולם, האוויר, האש והחול נעלמים, והאור האחרון כבה. העולם כולו מאבד את יסודות הקיום שלו. אפשר להתייחס לשיר כאל תמונת סוף העולם, אך גם כהקצנה של חוויה נפשית: כאשר הכאב או הגעגוע נעשים גדולים כל כך, נדמה שהעולם כולו צריך להיעלם יחד עם האדם.
יש כאן גם היפוך מעניין: הגשם, שבדרך כלל מסמל חיים, צמיחה והתחדשות, הופך לכוח שמוחק את העולם. הדובר אינו מבקש מהגשם שיציל אותו מן הסערה. הוא מבקש מהסערה עצמה שתאסוף אותו לתוכה.
וזה ההבדל בין שיר עצוב רגיל לבין "גשם אחרון”: העצבות אינה רק רגש שהדובר מתאר. היא נעשית עולם שלם, בעל שמים, ים, לילה ואור אחרון משלו.
עדיין, לא הייתי מצמצם את השיר לפרשנות של מוות. אפשר לשמוע בו גם כמיהה להתחדשות באמצעות מחיקה – הרצון שהישן יישטף עד תום, גם אם אין הבטחה שמשהו חדש יבוא אחריו.
כשמקשיבים לשיר אפשר ללכת על שתי פרשנויות שונות מאוד של השיר: הגשם מכסה את החיים כדי לסיים אותם. הלילה הוא כיבוי האור, והנעלם הוא היעדר מוחלט. פרשנות שנייה: הגשם מכסה את העבר כדי לאפשר לדובר להרפות ממנו. הלילה הוא מנוחה, והנעלם הוא אפשרות שמעבר לחיים המוכרים.
זה, בעיניי, הייחוד המעורפל של השיר הוא מעניק צליל יפה ועדין למשאלה שאפשר לפרש אותה בדרכים שונות. המוזיקה מאפשרת לנו להרגיש את הכמיהה עוד לפני שאנחנו יודעים להחליט מה בדיוק הדובר מבקש.
העיבוד החדש עושה שימוש מבריק בצליל חליל הנאי (Ney) שפותח ומלווה את השיר. הנאי, המזוהה עם מוזיקת המזרח והסופיות, מעניק לשיר  מעטפת של מסתורין, צער, רוחניות וקינה שקטה. הכינורות הים-תיכוניים והגיטרה האקוסטית שמצטרפים אליו מעבים את התשתית ההרמונית, אך שומרים על שטח פתוח שאינו עמוס. הביצוע שומר על קצב מתון, נשמה ואוריינטליות מאופקת. המעבר בין הבתים השקטים לפזמון המורכב מלווה בעלייה הדרגתית של כלי המיתר, שמעצימים את התחושה האפוקליפטית של הטקסט ("והים יגיע עד גגות תבל") השירה של בן ששון חמה, מורגשת עמוק בגרון ובחזה, בסלסולים עדינים, מדויקים ולא מתגנדרים.
בן שושן מצליח ליצור גשר תרבותי-מוזיקלי; הוא מלביש את השיר בלבוש אתני-מזרחי אותנטי שמוסיף נפח של פיוט וקינה מזרחית. הצליל הים-תיכוני מעניק למילים עומק של תפילה אישית וקולקטיבית כאחד.
הקאבר של מימון בן שושן ל-"גשם אחרון" הוא דוגמה מצוינת לאופן שבו עיבוד מוזיקלי נכון יכול לחדש קלאסיקה ישראלית בלי לחלל את נשמתה. הנוכחות הבולטת של חליל הנאי, לצד השירה החמה והמסולסלת בטוב טעם של בן ששון, מעניקים לשיר נופך כואב ומנחם. זוהי פרשנות ים-תיכונית, מרגשת לאחד הטקסטים היפים והקודרים שנכתבו בזמר העברי.

מימון בן שושן גשם אחרון

גשם בוא, רד עלי,
בוא כסה אותי עכשיו, אותי ואת ימי.
רד לאט, רד ושא אותי לים
אל נא אל תחדל לרדת לעולם,
אל תחדל.
רד עכשיו, רד עלי
שא אותי ואת ימי, אל תוך הנעלם.

וענן, יחוג מעל ימי הים,
חוג יחוג יומם וליל,
חוג יחוג ורוח מיילל.
והים יגיע עד גגות תבל,
ואין אוויר אין אש אין חול,
ואור אחרון ייגוע בלאט בלי קול
וקץ לכל.

לילה בוא, רד עלי

בוא עטוף אותי עכשיו, עצום את שתי עיני.
רד לאט, את עין השמש האפל
שים ידך ביד הגשם הנופל, ונופל.

וענן, יחוג מעל ימי הים…

מימון בן שושן פייסבוק