ליבי למשוררת שהאהוב האכזר "הרס" לה שירים. זה מה שמדאיג אותה – השירים שהרס או עצם עזיבתו?! מה, אגב, כוונתה ב"הרס שירים"? הרי שירים טובים ואמינים נולדים דווקא ממצוקה, איך הרס לה? במהלך שירת הדמעות של נוי פדלון, אנחנו למדים שהיא דווקא מתגעגעת למעילים שחוותה איתו בפריז מאשר מקוננת על שירים שנהרסו.
התסריט של שבורת הלב שחוק עד דוק. חיכיתי לסיטואצית הקנאה: "מי מנשקת את הפנים?/ תיפול איתך על הסדינים?/ בסוף כל יום".
השירים האלה כל כך ממוחזרים, ששום גימיק (הרס לה שירים) לא יצילם. נוי פדלון בוחרת להיות הכי צפויה. גם המבנה המוסיקלי דומה להרבה שירים אחרים: מתחילים נמוך מדוכדך, ואז הזעקה שאמורה לקרוע את לב המאזין ("זה כבר כמה חודשים וכו') בעיצומו של הסלסול המקונן כי אפילו שוקולד כבר לא מתוק. לשירת הרגשנות הנשפכת ן נכנסת חשמלית בסולו, כאילו להוסיף ממד רוק דרמטי.
פדלון עובדת על קלישאות, מנסה לייצר עוד טרגדיית אהבה מופרכת מפס הייצור של הז'אנר. כותב שורות אלו טעם שוקולד אחרי האזנה לשיר – והוא היה מתוק לתפארת הקקאו והסוכר. וגם: לא ממש גרמה ללי להתעניין בשיר ש"נהרס", ואולי טוב שכך.
נ.ב. למה העבירה את הפסנתר הלבן ללב מדבר? אוויר נקי בעידן קורונה, ואולי יש כאן כוונות/ יומרות מעבר, שהאוהב כנראה בל זאת לא הצליח להרוס לפסנתרנית.
נוי פדלון הרסת לי שירים
עוד קוראת את השיחות איתך / אהבתי לאהוב אותך/ גם לך זה נופל לפעמים?
איך יכולנו להיות הכל / דירה קטנה ולב גדול / חבל שאין היום זיכוי למילים
איך תמיד הייתי הברכה שלך/ מה לא נתתי בשבילך? תראה אותי עכשיו.
זה כבר כמה חודשים / שהרסת לי שירים/ אפילו שוקולד כבר לא מתוק לי
מי מנשקת את הפנים?/ תיפול איתך על הסדינים?/ בסוף כל יום
געגועים לפריז, למעילים,/ כאילו רק אתמול עוד התאהבנו
איך לחבק עכשיו אותה/ בסוף כל יום?
עוד פוגשת את ההורים שלך/ לומדת לא לחיות אותך/ איך הם הפכו להיות זרים לי בבום?
נכון שלא הכל היה ורוד/ ויתרת, רציתי עוד / השארת בשפתיים טעם של כלום.
איך תמיד הייתי הברכה שלך/ מה לא נתתי בשבילך? תראה אותי עכשיו.
זה כבר כמה חודשים / שהרסת לי שירים/ אפילו שוקולד כבר לא מתוק לי
מי מנשקת את הפנים?/ תיפול איתך על הסדינים?/ בסוף כל יום.
געגועים לפריז, למעילים/ כאילו רק אתמול עוד התאהבנו./ איך לחבק עכשיו אותה/ בסוף כל יום?
