בגיל 63 נראה כי מעמדו האמנותי של ניק קייב רק הולך וגדל: הבאד סידס סיימו את מסע האיצטדיונים עם Skeleton Tree של 2016, אלבומם הפחות מסחרי מזה עשרות שנים; הבא אחריו – Ghosteen, היה בחינה יוצאת דופן של אובדן, צער ותקווה – מהאלבומים שזכו לביקורת הטובות ביותר לשנת 2019. Carnage הוא פחות מפואר מקודמו – קצר יותר בחצי שעה, נטול האפוסים הארוכים, אבל רוחו המוזיקלית דומה. הוא מבוסס על האלקטרוניקה, הלולאות ועיבודי המיתרים של וורן אליס. התחושה היא כמו שקייב אומר בשיר ששמו כשם האלבום "כמו גשם שממשיך להסתובב מעל הראש" – אתה שומע את המתח בין שנוצר מכתיבתו של קייב והגישה היותר חופשית של אליס.
אם Ghosteen היה אלבום שנולד מתוך טרגדיה אישית, Carnage מרגיש יותר מושרש באירועים עכשוויים: "כשהכל נראה רגיל עד שלא, קייב שרה ב – Balcony Man.
הכימיה היצירתית של ניק קייב ווורן אליס נעוצה בהיסטוריה הארוכה של עשיית המוסיקה. למרות שהלחינו והקליטו פסי-קול רבים, זו הפעם הראשונה שהשניים מוציאים אלבום שלם של שירים כצמד. קייב מתאר את האלבום כ"תקליט אכזרי אך יפה מאוד הנובע מאסון משותף על רקע מצב החרום שיצרה המגיפה. Carnage הוא יצירה לתקופות לא ודאיות אלו – במוסיקה של יופי מזוקק.
כיוצר, קייב חזק בכתיבה אפוקליפטית, ו- 12 החודשים האחרונים, היוו השראה מחודשת. תקשיבו. תבינו. דמויות מסתוריות, שמש תנ"כית וכדור הארץ רועד בתוך רעש האלקטרוני ב-Old Times.
White Elephant מציע תפיסה פנטזית של אחרית הימים ב -2020: פסלים נופלים, הנשיא קורא לצבא, אלימות מילולית ("אם אי פעם תחשוב להסתובב כאן, אני יורה לך בפרצוף המזוין"), הכל קורה מתחת ל"ענן אפור גדול של כעס" .
מקהלה מצטרפת בשירה עם רמז מובהק לאבנים מתגלגלות בסוף שנות ה -60 ותקווה קלושה להצלה.
יש כאן מנגינות מקסימות, אבל השיר היפה ביותר עשוי להיות Albuquerque, העלאה נהדרת של כמיהה נוגה למצות את המגע האנושי : "לא נגיע לשומקום השנה, אלא אם כן אני אקח אותך שם … אלא אם כן אתה לוקח אותי לשם".
אולי האלבום אינו מרגיש מסעיר כמו Ghosteen, עדיין קייב ואליס יצרו יצירה מיוחדת ומפעימה. בגיל 63, עידן שבו אמנים רבים חזרו אחורה בתקווה להעלות מחדש הצלחות עבר, לעורר נוסטלגיה, קייב נשמע הכי עכשווי ואמין . ראיית עולם "רכה" יותר אינה מקהה את העוצמה של .השירים והמוסיקה.
