סגיב כהן פונה לתפילה –  "הַצִּילֵנוּ נָא, אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם, תוֹצִיאֵנוּ מִמְּצוּלוֹת יָם", כי באין מוצא של  השכל הישר, מחפשים מוצא של מעלה.  כהן משתף במצוקת מי שחש, כי הספינה (החברה) איבדה את הקברניט שלה. העדר נותר – ללא רועה. הפכנו לחברה של שקרים ושסעים. כשמאבדים תקווה, מתפללים לישועה.
צליל עוד וקולו של ילד (בנו של סגיב) מעטרים את פתיחת השיר. סגיב שר את הכאב ברגש מעודן, במנגינה רבת חסד וכוונה. השיר מתפתח  למעין המנון לשירת יחדיו.
בגילו, הילד אינו יכול להבין/ לחוש בטראומה. הטון הנאיבי שלו נשמע כמודבק לפסקול של השיר. מצד שני אני יכול להבין את התובנה של צירופו לשיר – החרדה של האב לאיזה עולם הוא הביא את ילדו. אפשר גם להבין את השעטנז של שפה מקראית ויומיומית – שהרי הערבוב הזה מעיד על המפלט של האדם המודרני – בתפילה.
אני מאמין לסגיב כהן כי השיר מבטא חרדה אמיתית. הוא אינו זועק אותה. הוא משתף אותנו בה, והוא עושה זאת במהלך מוסיקלי שמשקף אותו,  בצניעותו, בהרמוניה רכה,  שאינה מסתירה את החרדה.

סגיב כהן אפס תובנות בימוי וצילום – ‬סגיב כהן

ואחרי ככלות השבר/ מי ינווט את הספינה/הייפקחו עיני העדר/ האם נפגוש את השכינה
כבר שטפנו את הפצע/ ששרף פה ארמונות/ ונשברנו אל המזח/ מרק עוונות

זעקה נפשי אליך/ הצילנו ממצולות/ מנסים לחתור עדיך/ אין סוף מניעות
ואחרי ככלות השקר/ לא נתלה על הבלימה/ יזרום השפע מכל עבר
ויכסה את השממה/ אז יגור זאב עם כבש. ונמר עם גדי ירבץ
ונפתח כבר את התדר. שעוד לא נפרץ

זעקה נפשי אליך/ הצילנו ממצולות/ מנסים לחתור עדיך
אין סוף מניעות/ כבר עייפנו מהשסע/ מלחמות ומחנות
לא תפסנו את הקטע/ אפס תובנות!!!

סגיב כהן פייסבוק