זהו האלבום שמככב השבוע בראש מצעד האלבומים בבריטניה. האם זהו מצב של ברירת מחדל – מחסור בלהקות רוק מקוריות? ואולי – זהו הטעם של המאזין הבריטי ה"ממוצע". האלבום, ה-13 במספר של סטריאופוניקס מתאפיין בגישה מינימליסטית, שמונה רצועות בלבד ואורך כולל של כ-30 דקות – הקצר ביותר בקריירה של הלהקה. המוזיקה נעה בין בלדות רכות לרוק קל, עם השפעות של בלוז ופולק, תוך התמקדות בנושאים כמו זהות, אהבה ואקזיסטנציאליזם. הסינגל המוביל, “There’s Always Gonna Be Something”, מציג גישה אופטימית ומלודית, בעוד ש-“Eyes Too Big For My Belly” מביא את האנרגיה הרוקיסטית הבולטת באלבום .
שהאלבום נעים להאזנה, הוא חסר ייחוד חלק מהשירים, כמו “Backroom Boys” ו-“Seems Like You Don’t Know Me”, מציגים פוטנציאל, אך בסופו של דבר האלבום ככל הנראה לא ייכנס לרשימת אלבומי הרוק של השנה.
הלהקה לא מצליחה לשחזר את הקסם של אלבומיה הראשונים משנות ה-90.
.Make ’Em Laugh, Make ’Em Cry, Make ’Em Wait מציג את סטריאופוניקס בניסיון לרענן את סגנונם עם גישה מינימליסטית ומלודית. בעוד שחלק מהמבקרים מעריכים את הניסיון והתחושות החיוביות, אחרים מרגישים שהאלבום חסר ייחוד ואינו מצליח להשאיר רושם מתמשך. ההצלחה הגדולה של האלבום אומרת: מעריציה הוותיקים של הלהקה לא מחפשים אצלה תחכום והמצאת גלגל הרוק מחדש.
הבעיה העיקרית עם האלבום היא העובדה שסביר להניח, ששמעתם את סוג השירים הזה בעבר, או שמעתם סגנון דומה, או שמעתם אמן אחר שנשמע בדיוק אותו הדבר. אפילו כשיש שירים בעלי פוטנציאל כמו Seems Like You Don't Know Me, או Mary Is A Singer, שיר פולק-בלוז איטי שאפשר לדמיין אותו מבוצע סביב מדורה כשכולם שרים יחד, עדיין הבעיה היא- מסוג השירים הנחמד-נשכחים. זה שם, אבל לא בטוח שאתה רוצה לחזור לזה.
הרכב: קלי ג'ונס – שירה, ריצ'ארד ג'ונס – בס, ג'יימי מוריסון – תופים, הקשה, , אדם זינדני – גיטרות.
