זה סיפור אהבה שנולד מארבע ידיים המנגנות על פסנתר. סופו ידוע מראש. נותב לעונת החורף. יציר דמיונה של סיון טלמור, שכמו סימנה למלחין אלעד עדר את קווי המתאר המוסיקליים היפים שלו. כיוונה אותו חלקת האדמה הלירית שלה. נמצאת בתוכו בטון רך, רגיש, שברירי, עוטפת אותו בתחושת הזדהותה-תוגתה. אין כאן דרמה, אלא ניסיון מלודי צנוע לגעת בסיפור מנקודת מבטה.
טלמור שרה אותו באותו טון אקוסטי למהדרין, בליווי פסנתר, אווירה חורפית נוגה הנעטפת בהרמוניה שמימית טלמור נשארת על קו דמדומים לאורך השיר. אין בו התפתחות מוסיקלית מסעירה, אבל זו מגמתה של הזמרת – לשרטט במוסיקה של הפנמה את סיפור האהבה הזה, בדוק מלנכולי מלודי הולם את תחושתה נטו. שתי ידיים וקול שמצליחים לשדר את הסיפור הכי אותנטי.
*** סין טלמור: "לפני כמה שנים בפסטיבל הפסנתר, ראיתי ארבע ידיים שמנגנות יחד על פסנתר. שני אנשים (יפים ומוכשרים מאד) שבדיוק התחיל ביניהם סיפור אהבה. ראיתי את האהבה הזאת מדלגת להם בין האצבעות, בנגיעות קטנות, במגע העדין של גוף לצד גוף, בהקשבה, במתח. משהו בתשוקה שנוצרת בתוך מוזיקה שיוצרים יחד שני אנשים על פסנתר, משהו שהוא מעל המילים, אפילו בלי מבט עיניים, גרם לי לכתוב מיד את השיר הזה".
סיון טלמור ארבע ידיים
הם ישבו לנגן על פסנתר/ אצבעות אצבעות נוגעות ויודעות
אהבה בין אורות פנסים/ הוא נגע בכתפה, היא בזרועו
אש משתגעת בפנים.
משחקים בארבע ידיים/ אצבעות ארוכות ארוכות של פסנתר
אהבה מתגלה בסדקים/ קצה עורף חשוף, שקע צוואר
ככל שניגנה אהב אותה יותר
קיץ עבר/ שמש שרפה קצוות של שיער/ זיעת אהבה
עיניה ברקו, הוא קרא לה ברוח של ים/ וכמה צחקה
היא פחדה שהגשם יגיע/ כי תמיד הוא בורח, בורח כשקר
עננים של סתיו בשמיים/ היא ניגנה את עצמה, ניגנה עד מחר
רוח פרצים בפתח הצר
וככל שעברו השנים/ פחדה היא יותר בכל גשם ראשון
אנשים לא הם לא משתנים/ מכסים בשכבות את מה שבפנים
רוח חופש לוחשת לחזור
קיץ עבר/ שמש שרפה קצוות של שיער/ זיעת אהבה
עיניה ברקו, הוא קרא לה ברוח של ים/ וכמה צחקה
הקמטים בזווית העיניים/ ריח גשם ראשון מחלון המטבח
ולפני שהשמש עוד קמה, הוא בשקט יצא/ פשוט קם והלך
