את ההופעה הזו קיבלתי ביוטיוב (*), שיטה יעילה למי שנפשו לא חשקה לשרך דרכו למועדונים בלילות הקרים. הוידיאו נשלח לרגל יציאת אלבומו "תור זהבי", ששיר הנושא הוא ראפ עצבני בניחוח מזרחי, שיר אגו ביקורתי, אירוני ומודע לעצמו מלא בדאחקות, הגזמות, שטויות – אבל הן לא ריקות: -"יש לי שיער חלק אבל חולם על ראסטה” "לפחות הייתי בתחפושת של הפסטה” – מנגנון הגנה, צחוק במקום וידוי, אבסורד במקום כאב ישיר..
השורה האחרונה – מפתח להבנה –"אחי עוז זהבי זה נכס צאן ברזל” – אמירה חצופה – אבל גם פארודית: עוז מכריז על עצמו כקאנון, ובאותו רגע מגחיך את רעיון הקאנון עצמו. כלומר: גם אם אני נכס – אני נכס שבור, סותר, לא נוח. זהבי משתמש בראפ לא כדי להיות “ראפר”, אלא כדי לפרק את הדימוי של הראפר, הגבר והגיבור הישראלי – מבפנים.
האלבום כולו – רחוק מראפ. עוז ללא ספק מאוהב ברגאיי, סגנון שמניע את אלבומו החדש. האלבום נפתח ב- simple and happy המשדר תודעה רגאיית: חופש דרך שחרור האגו – me take a puff and I cease to exist / and I find eternal freedom".- זו אינה שורה על סמים לשם בריחה, אלא על טשטוש האגו, יציאה מה”אני” הכפייתי, חיבור לרגאיי כחירות תודעתית לפני חירות פוליטית.
“this life of modern slavery is not for me” – זו שורה פוליטית במסווה רגוע. עבדות = עבודה, צרכנות, מותגים, לחץ, החופש הוא בחירה מודעת בפחות ובהמשך:
“fuck them brand new jeans and daily delights” “fuck the haircut I don't shave” – זו מרידה קטנה, יומיומית – לא מהפכה – אלא סירוב להשתתף.
גם "דגל אדום דגל לבן" מונע ברגאיי. השיר לא בוחר צד. הוא מתקיים בין הדגלים – במרחב של בלבול רגשי, תשישות, אהבה שלא מצליחה להתייצב. שיר על זוגיות במשבר, על אדם שמנסה לא לאבד את עצמו בתוך אהבה, על רצון לעצור – מול רצון לוותר, הרגאיי לא בא לייפות את הכאב, אלא לתת לו קצב שאפשר לשרוד בו. "שעות צועד הלוך ושוב” – אין התקדמות, אין פתרון.. הגוף בתנועה – הנפש תקועה. זה מוטיב שחוזר גם ברגאיי קלאסי: הליכה, נדודים, חיפוש – בלי יעד ברור. הטקסט עצמו ספוג מתח, חרדה, קונפליקט – אבל המוזיקה לא מתפוצצת, אלא מחזיקה את השבר בעדינות.. זה יוצר דיסוננס מכוון -מילים כואבות, קצב מרגיע כלומר: הדובר לא בורח מהכאב, אלא נע איתו בדרכו.
גם "להתקדם הלאה” הוא רגאיי מלודי, גרובי וקצבי, טקסט פוליטי־קיומי טעון מאוד, שנכתב מתוך מציאות ישראלית לחוצה ושבורה. "מתי נמצא ת’דרך להתקדם הלאה” – שאלה כמעט חסרת אונים. שאומרת איך בכלל אפשר להמשיך? כמו הנרטיב – כאן הרגאיי אחנו “רגוע”, אלא קצב שמחזיק מציאות עצבנית. הגרוב לא מרדים, הוא מייצב.. כמו הליכה ארוכה כשכואב – הקצב מאפשר לא ליפול.
כישראלי מפוכח זהבי משדר – "אין בטחון לא בפנים לא בחוץ” – אין ביטחון נפשי, אין ביטחון פיזי. התגובה שלו אינה בריחה: "עושה ת’שינוי מבפנים” – לא אידיאליזם אלא הישרדות נפשית.
"להתקדם הלאה” הוא שיר על חיים בישראל בזמן חירום מתמשך, על גוף ונפש מותשים, על תקווה מינימלית, לא רומנטית. הרגאיי כאן הוא לא שמחה אלא עמידות, לא אסקפיזם אלא קצב הישרדות זה שיר שאומר: אנחנו לא יודעים לאן, אבל אם נלך ביחד, צעד צעד, אולי נצליח לא ליפול.
גם "מילים של גבר” מוגש כשיר רגאיי מלודי, גרובי ומאופק, שבו השירה מתכוונת מאוד – לא כהתרגשות מתפרצת אלא כהתחייבות שקטה. זהו שיר אהבה, אבל לא מהסוג הכובש או המתלהם. הגבר בשיר לא נכנס – הוא עומד בשער.-"פתאום אני עומד בשערייך / רוצה להיכנס אבל רק מסתכל” – אין בעלות, אין דרישה,יש בקשה, חשש, ענווה. זו גבריות שלא אומרת מגיע לי אלא האם תוכלי לקבל אותי. הקצב לא דוחף, המנגינה לא לוחצת, השירה לא מתחננת, זה רגאיי של חמלה , של מי שמבין שאהבה לא נכבשת – היא נפתחת מבפנים. זה שיר על גבריות שעברה דרך כאב, ולמדה שהכוח האמיתי הוא לדעת לעמוד בשער. ולהמתין שייפתח מבפנים.
“Simplify My Life” הוא שיר פופ מלודי־פאנקי עם השפעה של עגה קריבית, שמציג קלילות מוזיקלית מול עומס נפשי – פער מכוון שהוא לב העניין. המשפט החוזר: “Simplify my life / simplify my ways” הוא מנטרה, כמעט תפילה חילונית. שמציגה את הלחץ האישי: “me heavy days” כלומר: החיים אמורים להיות פשוטים – אבל הם בפועל כבדים, עמוסים, חונקים. “simplify my loneliness” שורה כנה שאומרת לא “תעשה לי שמח”, אלא: תעשה לי פחות בודד. הפאנקיות והגרוב: גורמים לשיר להישמע קליל בזמן שהטקסט מדבר על חנק. הפער הזה יוצר אמת: אנשים עייפים לא תמיד נשמעים עצובים – לפעמים הם רוקדים.
“קומי אורי” שיר סיום הוא פסגת אלבום טראומה רגאיי־ישראלי – מוזיקלית, טקסטואלית ותודעתית המשלב ספוקן וורד. הוא תפילה רגאיית שבורה, כתב אישום תרבותי, ניסיון נואש לא לוותר על המילים הקדושות.השיר נשען על פסוקים מישעיהו – “קומי אורי כי בא אורך… כי הנה החושך יכסה ארץ” – זה טקסט של גאולה, אור, ייעוד לאומי.
אבל כאן הוא לא מושר כהבטחה –אלא כפסוק שנשבר לתוך מציאות אלימה, מפולגת, צינית. הפער בין הטקסט הקדוש לבין המציאות המדוברת הוא ליבת השיר. עוז משתמש אלא בקטלוג של זהויות סותרות במציאות הישראלית. "הגיע הזמן להחליט על הזהות שלך/ מה בא לך בשבת דגים חריפים או קרפל׳ך/ מערת המכפלה או פיקוק בקרליבך" הוא אינו בוחר צד, הוא מצביע על השיתוק – "איך זורקים עוד אמא מהכנסת/ איך הנשמה יוצאת בכל שבת שנכנסת" וגם: "מחכים למשיח חושבים שזה טראמפ/ רגע אחרי עושים פוטו דאמפ/ על הפעם הזאת ביוון/ עם החוף הזוהר/ בזמן שהכאב של כולנו רק מתגבר"
"תור זהבי" של עוז זהבי הוא אלבום טראומה אישית ואזרחית, שבו הרגאיי משמש לא כבריחה או “וייב”, אלא כמנגנון ויסות – קצב שמאפשר להכיל מציאות ישראלית פצועה, רועשת, חסרת פתרונות. העברית של זהבי ישירה, סלנגית, היא פחות מתנגחת-בוטה, יותר נושמת. זה יוצר מוזיקה ישראלית: שנשמע מעין ז’אנר ביניים מקומי
זהו רגאיי בלי שמש קריבית, בלי ג’וינטים רומנטיים, בלי אוטופיה, אלא רגאיי של לחץ מתמשך, של “להחזיק עוד יום”. זהבי לא “מחקה” רגאיי ג’מייקני – הוא מתרגם את הפונקציה שלו למציאות ישראלית. האלבום לא מספר סיפור לינארי, אלא תהליך נפשי מחובר לביקורת פוליטית.
האלבום הוא יצירה חריגה בנוף המקומי: שבו הקצב החמים מתנגש שוב ושוב עם מציאות נפיצה. רוב השירים נשענים על רגאיי מלודי וגרובי — מוזיקה שמבקשת נשימה, שחרור ופשטות — אבל הטקסטים מסרבים להירגע: הם טעונים בזיכרון, חרדה, זהות מתפצלת וכאב לאומי ואישי.שיר הראפ היחיד, “אני לא הגבר”, מתפקד כפריצת זעם מודעת בתוך האלבום: רגע של אגו, מהירות והתנגחות, שמבליט דווקא את הבחירה ברגאיי כשפת הריפוי המרכזית. הראפ לא שובר את האלבום — הוא מחדד אותו, כמו סדק שמבהיר למה שאר השירים מחפשים קצב אחר.
בסך הכול זה אלבום לא מושלם אך כן, כזה שלא מתחנף ולא מבקש להיט, אלא מרכיב זהות מוזיקלית־ישראלית אלטרנטיבית: רגאיי שלא בורח מהכאן־ועכשיו, אלא מנסה להחזיק אור גם כשהקרקע רועדת.
*במקום להשיק אלבום בהופעה גדולה בדרך הסטנדרטית, שיתוף פעולה עם ה- lineupshow by grooman – ליין הופעות חיות (בו התארחו בעבר צוקי, טדי נגוסה ונופר סלמאן). יחד צילמו מופע השקה במספרת grooman, בו זהבי שר את כל שירי האלבום בליווי להקה.
