איזה אולד פאשן אני. בסוף מסיבת העיתונאים במלון שרתון, כולם רצו  לעשות סלפי או צילום עם א-הא. אני חייב לבדוק מה לא בסדר איתי (שלא הצטלמתי איתם!). מצד שני טרדה אותי השאלה: ווט דה פאק. מה  כל כך חשוב בלקחת תמונה עם הצמד מהשלישייה? כי הם עדיין חתיכים על סף גיל 60? אגב, מישהי (מהעיתונאיות) שאלה (הביכה) את מורטן הארקט בעניין הניראות הצעירה שלו. היא חיפשה תשובה אינטליגנטית?
אולי משהו יותר מתוחכם בעניין הבעייתיות שבהגעה לישראל, והאם היה לחץ? איך הגעתם למרות שכולם שונאים אותנו? ואז' כצפוי, מגיעה תשובה א-פוליטית שבמוסיקה – אין פוליטי. נראה שהם לא שמעו על מירל'ה שלנו.
לעצם העניין: האם מורטן ארקט נשמע יותר טוב בגיל 58 מאשר בגיל 22? מסופקני. וזה לא אומר שהטנור שלו עדיין לא אידיאלי לסוג הזה של בלדות רגשיות וסינת'פופ ממותק. אחרי 36 שנה בדרכים, ניסיון למופע אקוסטי בנוסח אם.טי.ווי אנפלאגד, חוזרים השלושה לעשות אלקטריק פופ כמו בתחילת הדרך, ימים שדפש מוד הראה לעולם מהו סינת' פופ ממדרגה ראשונה. אחרי אבבא,  סקנדינביה הביאה לעולם להקה נורבגית. אני המשכתי להיות מאוהב בשכנה משבדיה. את א-הא עזבתי אחרי אלבום הלהיטים הראשון. הפסיקה לעניין. גם נוסטלגיה אין כאן מי-יודע-מה.
אז כן, מי לא אוהב Take On Me? לא שיר גדול, אבל שיר שבלעדיו א-הא לא יכולה להרשות לעצמה לסיים מופע. הסינת' פופ הזה מוביל את הטריו מאז 1982. היום הם יכולים להרשות לעצמם לבצע את השיר בגרסה אקוסטית, עם Magne Furuholmen על פסנתר כנף,Paul Waaktaar על גיטרה אקוסטית ו Morten Harket בשירה, ‘Take on Me’, שיר אהבה הוא מסוג הלהיטים שעבר איתם את מבחן הזמן והאיצטדיונים.
"השמש תמיד זורחת בטלוויזיה" הוא שיר המתריע על הסכנות בהשוואת העולם הפנימי שלך עם העולם החיצוני של כולם. לא לשכוח את Hunting High and Low. אני מניח, שיש עדיין מי שלהוטים  למקבץ להיטי החבורה הנורבגית, שפעם הביאה קהל גדול בזכות החיוך של מורטן הרקט. המפיק המקומי הבין מהר שבישראל קיץ 2018 הוא לא יוכל למלא את מרכז הירידים בגני התערוכה, והעביר את המופע לאמפיפארק רעננה. אגב, מבחינה אקוסטית, יש כאן רווח של ממש. מכל בחינה אחרת, יש מקום להפתעות – לטובה. ומה עם "אבבא"? שמענו שהם חוזרים לאולפן.  שנכין את פארק הירקון? מצד שני, יש תחושה שלהלחזיר אותם לבמה זה משהו כמו להחזיר את הביטלס.