הייתי אומר לעמית שקד: תרגיע. פאניקה לא עושה טוב לבנאדם, במיוחד כשהוא רוצה להיות אמן. כתיבה מתוך תחושת חרדה פתאומית אינה מייצרת בדרך כלל יצירות טובות, שלא לדבר על אולטימטיביות. אכן: מה הפאניקה? מה מוביל אותך למחשבה על התמוטטות ולתסכול, שכולם יעמדו מנגד אדישים כשזה יקרה. השיר נשאר יומרה לומר משהו פנימי. התוצאה רזה, סתמית קלושה.
הקצב והקול העשיר שעובר מחספוס נמוך (שמזכיר את לו ריד) לרגיסטר גבוה מאומץ יתר – משפר את המצב. במנגינה, בעיבוד ובהרמוניה הקולית בתערובת הזו של רוק ופופ. עדיין יש כאן ניצוץ, לא אש. אני מציע לעמית שקד לעצור, להשתחרר מפאניקות – כדי להתחיל להוציא שירים איכותיים, כי יש לי תחושה שהוא מסוגל להשאיר את חותמו על הרוק המקומי כיוצר אותנטי. בשיר הזה זה עדיין לא קרה.
אני כותב מתוך פאניקה/ כשאתמוטט אתם תעמדו שם ותפהקו
מתאהב במכניקה/ באנשים של ירח שעם השמש יעלמו
מעברי חציה/ יאפשרו לנו לבחור באיזה צד
אני כותב מתוך פאניקה/ כשמתוך מליון רגעים של לילה נשאר לי אחד
לא יכול לעצור/ להדביק ולשבור/ כמו פרפר אל האור/ לא יכול לעצור
אני כותב מתוך פאניקה/ וכשאתמוטט אתם תעמדו שם ותמשיכו לשיר
אני כותב מתוך פאניקה/ כשמרוב אותיות לא תראו/ את מה שכתוב על הקיר
לא יכול לעצור/ להדביק ולשבור/ כמו פרפר אל האור/ לא יכול לעצור
