פוליקר פוליטי? הדיסק נפתח ב"ערב טוב יאוש, לילה טוב תקוה", מוטו בהמשך. פוליקר שר על המבוכה הגדולה של החיים באיזור, תחושה של "יכול להיות יותר טוב, יכול להיות אסון". בשביל שיר כזה קונים דיסק: קול מעומק הנשמה, משדר החרדה בלי להתבכיין. ככה שרים. בעוצמה מופנמת. והמנגינה, איך לתאר יופיה? במילים?
"בתוך הפקק האינסופי", שיר בטמפו מהיר. פוליקר שר על מצב של המתנה, של אותן חדשות, של אותם שירי מולדת ודיבורים על מלחמה ועל אין שלום. אלא שכאן התחושה היא של הצטרפות לקוטר הכללי של ביאוס ויאוש שאומר אמת פוליטית – "אין שלום אף פעם לא היה"
פוליקר את יעקב גלעד נעים בין תחושת חושך מוחלט לקרן אור בקצה המנהרה החשוכה. פוליקר שר על מליון פחדים שמשתקים אנשים רגישים, שלוקחים אותך אל אי בודד. על מבוי סתום גם ביחסים בינאישיים. פוליקר שר מתוך התבוננות פנימה, מתוך בחינת חרדותיו, נע בין יאוש לתקווה, מציב סימני שאלה גדולים.
צל"ש לעיבודים. השיר "לא מתוק של אף אחד" מסתיים בצליל אלקטרוני כבר עם ניחוח מזרחי, מה שהופך את ההתבטאות של פוליקר לתפילה של כאב, כמו זה בעצמותיו. או העיבוד לגיטרות אקוסטיות ב"כל פעם שאומרים" (יענקל'ה רוטבליט), שמאפשר לפוליקר להביע את מלוא עומק קדרותו.
ורק כשמגיעים לשיר "פה ושם בארץ בן גוריון", אפשר לנשום, ולצאת קצת לקצב רוק רגאיי. נוסטלגיה עם חיוך ציני. הטון הנמוך והקודר חוזר ב"זה לא הסוף", והפעם פוליקר אירוני: "זה לא נגמר עד שהכל נגמר פתאום".
ב"אם יש עוד חלום" עם קצב שמחזיר לימי "בנזין", מועד פוליקר בטקסט על הכמיהה ל"בית קטן, חתולה וגינה". באנאליה על "אושר" נכסף. והשיר המסיים "האמת ששכחנו" שאומר – "והאמת בתוכנו היא השקרים של עצמנו". שיר על מהות חיים, שהופך האור בקצה המנהרה הופך לאור גדול.
זה אלבום שעוסק בתסביכים, בתהיות, בסימני השאלה הגדולים של הקיום, והוא מתומצת בשורה: "האמת על עצמנו היא הפחדים בתוכנו".
פוליקר הוא סגנון בפני עצמו, במנגינות, במיקצבים, בטונים, בעיבודים. פוליקר זה גם יעקב גלעד, שכתב הטקסטים ושותף לעיבודים. השניים חושבים ויוצרים מתוך הבנה ותחושה
הדדית משותפות, ומתוך השיתוף הזה נוצרת מוסיקה אותנטית ומרגשת, הגם שרבים משירי האלבום לא נכנסו לדה בסט של פוליקר.
פוליקר "ערב טוב יאוש, לילה טוב תקוה" קיסריה 2014
