כמו בישראל, בשנות ה-60, בימי שלטון חרושצ’וב,  נאסר על הביטלס להופיע על אדמת רוסיה בטענה של "פרופגנדה חתרנית", והרי ידוע שכול מה שאסור ובמיוחד מוסיקה כמו זו של הביטלס הופך למבוקש-מקודש-מחתרתי. הביטלס היו דת מחתרתית ברוסיה הקומוניסטית, ששימשה את  סוחרי השוק השחור בשכפול מיליוני תקליטים לא חוקיים.

רבים מ – 100,000 האיש שנדחסו לכיכר באותו ערב פשוט בכו, כשמקרתני שר "יסטרדיי", "שוטה על הגבעה", "מייבי איי אם אמייזד", "היא עוזבת את הבית", "קנט ביי מי לאב", "היי ג’וד, "פני ליין". הכיכר התפוצצה משמחה והתרגשות כשמקרטני וחבורתו פצחו ב"בחזרה ל-U.S.S.R"
כמה המפץ גדול תעיד העובדה שהמצלמות בקהל התמקדו ללא הפסקה ברוסי אחד העונה לשם ולדימיר פוטין, שאגב אירח את מקרטני על תקן אישיות רמת מעלה.
שעה וחצי של מוסיקה, ראיונות וטיול ושל התרגשות אמיתית במוסקבה ובסט. פטרסבורג.
הדי.ווי.די אינו סתם צילום של הופעה חיה, אלא גם סרט תיעודי, הכולל לא מעט קטעי ארכיון היסטוריים וחלקים מהביקור של מקרטני בעיר כולל פגישה עם גורבצ’וב, בו מנסים יוצריו (מקרתני עצמו, מרק איייפל – במאי) להוכיח את הקשר בין הביטלס למהפיכה. בראיונות עם אינטלקטואלים וגם אנשי פוליטיקה רוסיים זה נשמע כמעט מגמתי, להכניס את הביטלס ולאו דווקא את הפופ כטריגר לשחרור הגדול.
עורכי הסרט ניסו לחבר בין  הסרט הדוקומנטרי על ביקורו של מקרטני במוסקבה ובין הקונצרט עצמו,  כדי להראות את חלקו וחלקם בהאצת הפיכתה של רוסיה מדיקטטורה קומוניסטית לרפובליקה דמוקרטית.
זה מגיע לקיצוניות כזו, שיש הרגשה כאילו הביטלס רצחו את המרקסיזם. עם כול הנאיביות שבמסר חייבים להודות שתרבות הפופ בכל והביטלס בפרט התדפקו חזק מאוד על שערי רוסיה בטרם הפרסטרויקה.
ממש הפכו את סדר השירים כדי להתאים את הקונצרט לקונטקסט הדוקומנטרי. לא תמיד זה עובד.
מקרטני מביא לבמה יותר את הביטלס מאשר את המוסיקה של עצמו אחרי הביטלס. הוא ידע מה הם מסמלים עבור הקהל הרוסי, והוא פשוט העניק להם את מה שהם רוצים – כול הלהיטים הגדולים של 4 המופלאים בחגיגה נוסטלגית מצמררת. אחרי הכול, רק הוא, מקרטני, יכול היום להחיות את האגדה, והאגדה במאי 2003 בכיכר במוסקבה קמה לתחיה.

*** פורמט DVD

פול מקרטני בכיכר האדומה כל ההופעה

Red Square – Paul McCartney – Getting Better

I Saw Her Standing There – Red Square