פונטיינס די.סי Fontaines D.C. באלבום החמישי שלה, Dopamine Chamber, עושה מהלך מעניין: היא לוקחת את האנרגיה של להקת רוק גדולה, את המשיכה של פופ מלוטש ואת האווירה האפלה של פוסט־פאנק, ומחברת אותם לדיוקן מטריד של האדם המודרני – אדם שמחפש עוד ריגוש, עוד קשר, עוד הסחת דעת, ובכל זאת מרגיש ריק יותר ויותר.
האלבום הופק בידי ג'יימס פורד, וממשיך את ההתרחבות המוזיקלית שהלהקה הציגה ב־Romance מ־2024. אלא שהפעם, מאחורי הצליל הגדול והמלודי, מסתתר עולם קר יותר: עולם שבו טכנולוגיה, צריכה בלתי פוסקת ותשוקה למגע אנושי מתערבבים עד שקשה להבחין בין נחמה לבין התמכרות.
האלבום אינו רק מבקר את ההתמכרות לגירויים. הוא מנסה לגרום לנו לחוות אותה דרך המוזיקה עצמה. הוא מפתה אותנו באמצעות לחנים יפים, מקצבים מהפנטים והפקה עשירה, ואז מותיר תחושה שמשהו בחוויה הזאת אינו בריא לגמרי.
האלבום נפתח ב־„Six Shot Morning”, קטע המציב את המאזין בתוך עולם טכנולוגי, מנוכר ומאיים.הצליל אינו מבוסס רק על להקת רוק המנגנת יחד בחדר. שכבות אלקטרוניות, מקצבים תעשייתיים וקול שנשמע לעיתים מנותק מן הסביבה יוצרים תחושה של מערכת שפועלת בלי להתחשב באדם שבתוכה.האזכור של עמק הסיליקון מכוון את הביקורת אל עולם הטכנולוגיה והכוח הכלכלי. האדם הופך למשתמש, המשתמש הופך למקור נתונים, והחוויה האנושית מתורגמת למדדים שאפשר לנתח ולנצל.אבל העניין המוזיקלי חשוב לא פחות: השיר אינו נשמע כמו מחאה רוקיסטית מסורתית, שבה הגיטרות מתפרצות כדי לשחרר כעס. הוא מייצר תחושה של מכונה גדולה שכבר פועלת, ושקשה מאוד לעצור אותה.
הבחירה הזאת מתאימה לרעיון. אם היינו מקבלים כאן שיר מחאה פשוט, היה נדמה שהפתרון נמצא בידינו – צריך רק לזהות את האויב ולהילחם בו. הצליל המכני והקר מציע מצב מורכב יותר: המערכת אינה רק משהו חיצוני שמפעיל עלינו כוח. אנחנו משתתפים בה מרצוננו, מפני שהיא מספקת לנו נוחות, הנאה ותחושת שייכות.
ב"Mimesis” נשאלת השאלה האם אנחנו חיים את חיינו או מחקים חיים של אחרים?אנחנו לומדים איך להיראות, איך להתנהג, מה נחשב מושך ואפילו כיצד אמורה להיראות אהבה. הרשתות החברתיות מעצימות את התהליך: אנחנו משווים את חיינו לחיים ערוכים של אחרים, ואז מנסים להתאים את עצמנו לתמונה שאיננו יודעים אם היא אמיתית. מבחינה מוזיקלית, השיר מדגים את הפנייה של פונטיינס די.סי אל צליל אלקטרוני יותר. השימוש בסינתיסייזרים ובבס מזכיר מסורות של ניו וייב וסינת'-פופ, ובפרט את New Order.
."Tongue” מעלה עוד שאלה – בעולם שבו כולם מדברים, האם מישהו מקשיב?הדיגיטליזציה הבטיחה תקשורת כמעט בלתי מוגבלת. אנחנו יכולים לשלוח הודעה בכל רגע, להגיב, לפרסם, לשתף ולשמור על קשר עם אנשים בכל העולם.אבל זמינות אינה בהכרח אינטימיות, וכמות התקשורת אינה מבטיחה שמישהו באמת מקשיב.השיר מתעכב על החרדה שמא המילים שלנו אינן מגיעות לאיש, ושעצם הדיבור איבד ממשמעותו. במובן הזה, ה"לשון" היא גם אמצעי לתקשורת וגם איבר שעלול להפוך לכלי של פגיעה. הקטע נע בין מקצבים בעלי אופי היפ־הופ לבין התפרצויות תזמורתיות ורוקיסטיות. המעברים מעניקים לו תחושה של תודעה מוצפת: המחשבה אינה מתקדמת בקו ישר, אלא נזרקת בין גירויים, רגשות ואיומים. הסתירה היא שהאדם מחובר לכולם, אך אינו בטוח שיש לו קשר אמיתי עם מישהו. האלבום אינו מציע פתרון פשוט. הוא אינו אומר שעלינו לזרוק את הטלפונים, להפסיק להתאהב או לוותר על הנאות. הוא שואל מה קורה כאשר ההנאה הופכת למטרה בפני עצמה, וכאשר אנחנו זקוקים לעוד ועוד גירויים כדי להרגיש שאנחנו עדיין חיים.
האלבום החדש אינו זונח את הרוק, אלא משנה את תפקידו. הגיטרות כבר אינן תמיד הכוח המרכזי שמניע את השיר. הן משתלבות בתוך מערך רחב של סינתיסייזרים, תופים, שכבות קול ועיבודים קולנועיים.
הפקתו של ג'יימס פורד מאפשרת ללהקה לנוע בין רוק אלטרנטיבי, פוסט־פאנק, סינת'-פופ ובלדות תזמורתיות. זוהי הרחבה משמעותית של העולם המוזיקלי שנבנה ב־Romance. הלהקה אינה נשמעת כמו מי שמנסה לשחזר את עצמה. היא מרחיבה את טווח האפשרויות שלה.
הכוח של הסולן גריאן צ'טן. נמצא בהגשה: הוא יכול להישמע עייף, מאיים, מפותה או כמעט אדיש, ולעיתים לשנות את התחושה של משפט באמצעות שינוי קטן באינטונציה.
Dopamine Chamber אלבום שמעלה שאלה חשובה: האם אנחנו מחפשים חוויות כדי להעשיר את החיים שלנו, או כדי לא להרגיש את החיים שכבר יש לנו? זהו אלבום שאפתני, אפל ומפתה, שמנסה להפוך את הסתירות של החיים הדיגיטליים לחוויה מוזיקלית .הישגו הגדול הוא בכך שהוא אינו מפריד בין הביקורת לבין ההנאה. הוא מציע לנו להיכנס לחדר, להקשיב למוזיקה, ליהנות ממנה, ואז לשאול מדוע אנחנו עדיין מרגישים ריקים כשהיא מסתיימת.
פונטיינס די. סי Dopamine Chamber השיר Marianne
