זה נראה ונשמע יותר מגמה פופוליסטית מאשר ערכית: יוצרי שירים מתהדרים ב"פרויקטים". שמם מופיע לפני המבצעים, כ"סינגר סונגרייטרים", ובמילים פשוטות: היומרה הולכת לפניהם. ענקי היצירה במוסיקה המקומית לא דחפו את עצמם לפני הזמרים, כאשר מסרו להם שירים לביצוע. יש יוצאים מן הכלל (עידן רייכל) אבל זה אינו המקרה הזה, וצניעות לא תזיק. לעיתים אפילו תועיל.
מורן דוד מתייפה ב"פרויקט הסירנות" – "שנולד כדי לתת במה לקול הנשי". כאילו זמרות זקוקות למורן דוד והפרויקט שלה כדי להישמע. גם כך לא ברורה מהות היומרה.
לעצם העניין: הפעם מיצגת את "הפרויקט" נופר סלמאן בשיר של מי שמתארת יחסים מורכבים עם בן זוג: היא סבורה שהוא "מוותר על עצמו", גם משקר לה. היא לא סובלת כשהוא מסביר לה "איך לחיות"וממליץ לה "לחלום" כי הוא אינו חולם. היא ממליצה לו להביט אל "האופק". השיר הוא שרבוט על יחסים לחוצים ללא אופק, מהסוג שמאפיינים זוגות רבים, ראשים מדברים בכיוונים הפוכים. המוסיקה משדרת את תוגתה במנגינה של עצבות יפה. נופר נשרה ברגישות כמי שחשה את הלך רוחה של הדוברת בשיר. העיבוד מוסיף שכבה מעודנת של רוך בקישוטים המערבים צליל אוריינטלי והרמוניה מערבית. המוסיקה משדרת חמלה יותר מאשר לחץ ומשבר, וככזו היא נשמעת קלאסיקה ישראלית.
כמה עוד מילים נדבר בדרך שלך / אתה מוותר על עצמך
אם תסכים לשחרר / תביט קצת עלינו/ כמה עוד שקרים תשקר בדרך מכאן
ואני עייפה נגמר לי הזמן / אל תסביר איך לחיות / נתת לקחת
תחלמי אתה תמיד אומר / כי אני כבר לא חולם
איך אביא לך עוד סיבה להישאר/ תחלמי כי אבדה לי התמימות
איך לא קל להיות פשוט / מי בכלל יודע
כמה עוד מילים נדבר/ בלי צל של מושג / מה יביא המחר
אתה נראה לי מודאג / אל תסתיר מבטך/ תביט אל האופק
