אם לוקחים שני כותבים לכתוב על אמא, אז מגיע (לאמא) שיר מקורי יותר, כי מי אינו כותב על אמא. "אני מקווה" הן מילים שלא צריכות להופיע בשיר. זו פרוזה. השיר שנכתב בגוף שני (את) לאמו המנוחה הוא מספד במילים יפות, לעיתים מקורי ("בצל צמרתך הייתי הפרי") לעיתים הקיטש הצפוי ("את אחת בעולם") בא הלחן של צביקה פיק ומעניק לו את הריכוך הסנטימנטאלי המתבקש במנגינת געגועים נוגה יפה, כאילו המוסיקה הזו חיכתה למילים האלו. העיבוד וההפקה האקוסטיים המאופקים מעניקים לשיר את המינון הנכון. פשטות מוסקלית שמשדרת  אמינות בטון המוכר של הזמר.

את שביל גורלי, דמך בדמי/ שפתך היא שפתי, בחיי גם חייך/ בצל צמרתך הייתי הפרי
בזכותך זה אני, אין אני בלעדייך
את אחת בעולם, לעולם/ לא תהיה לי אחרת/ אני מקווה/ שעשיתי אותך
מאושרת
לא ילד אני, וכל השנים/ היית לצדי כשהרמתי עיניים/ זיכרון ילדותי, תגרת ילקוטים
את עוטפת אותי ונותנת לי בית
את אחת בעולם, לעולם/ לא תהיה לי אחרת/ אני מקווה/ שעשיתי אותך מאושרת
את אם כל דרכי, אם דרך שלי/ את שורש כוחי, ויותר ממזכרת/ את הרוח שבי, בלבי, בגבי/ הולכת איתי, ואיתי את נשארת
וממני אלייך / מתנה מאוחרת/ כל שירי לרגלייך/ אמא, אין לי אחרת
את אחת בעולם, לעולם/ לא תהיה לי אחרת/ אני מקווה/ שעשיתי אותך
מאושרת

צביקה פיק פייסבוק