„מפלצת” היא בלדת רוק מלנכולית פנימית איטית, שמתמקדת לא באיום חיצוני אלא בזהות מתפוררת מבפנים. זהו שיר וידוי, כמעט יומן נפשי, שבו הגיטרה החשמלית לא “מובילה” את השיר – אלא נושמת יחד עם הטקסט.
המפלצת שבצחי אלוש אינה דימוי פנטסטי, אלא תוצאה של נתק מהעצמי. השורה החוזרת. “אני בוחר לא להיות אני” היא לב השיר: לא איבוד שליטה, אלא בחירה מודעת לברוח מזהות מכאיבה.
השאלות הקיומיות (מי אני מחר, מי אני ממחר) יוצרות תחושת זמן תקוע – עתיד שמפחיד להיכנס אליו. החזרה על “אני מפלצת” אינה האשמה עצמית דרמטית, אלא קביעה עייפה, כמעט אדישה, שמגיעה אחרי ניסיונות כושלים למצוא שקט. הניסיון רציונלי לברוח (מקום מוכר, ספר, עבר) מחזיר את הדובר למסקנה: הבריחה רק העמיקה את הניתוק זהו שיר ללא קתרזיס ברור, וזה כוחו. אין פתרון – רק הכרה. היעדר “שיא” ברור או פתרון רגשי גורע מהשיר.
מה עובד? – כנות לא מתייפייפת, חיבור בין טקסט, מנגינה, הרמוניה ועיבוד, גיטרה שמעצימה סיפור במיוחד בקטע האחרון של השיר בשירתו הנואשת של אלוש.
צחי אלוש מפלצת
מחפש את הדרך
ולא מוצא פינה לשכב
מי אני מחר
מי אני ממחר
אני לא הגיוני
אני בוחר לא להיות אני
אני מפלצת
כשחיפשתי שקט
ברחתי למקום מוכר
קראתי מתוך ספר
על בעיות מהעבר
מצאתי שאני בוחר לא להיות אני
(ואם אני לא אני, אם אני לא אני)
אז
אני מפלצת
