נס החיבור בין מילות המשוררת לאה גולדברג ולחנו של דני ליטני התרחש בשיר הזה. זהו שיר נעורים צלול, המתאר מפגש אהבה – כולו עדנה, תום וטוהר. לבלוב של גן, פריחת אביב צחורה, השקיפות הצלולה של חלונות מצטלצלים עם רוח.
דבר לא התקלקל עדיין, לא הבשיל ולא נפגם. שחר שנקטף למזכרת, ראוי להישמר כפרח בין דפי ספר. המשוררת מתארת את התחושה בתחושת על – כמה קל ונפלא לפתע לחוש אושר כשכל הדרכים עוד פתוחות, וכל שמפריד אינו אלא אור זוהר..
השורה הפותחת  היא המפתח לשיר: "ולא היה בינינו אלא זוהר", ובסיום: "ולא היה בינינו אלא אור" לכאורה, המשוררת ממעיטה בערך המפגש. לא היה בינינו אהבה, לא תשוקה., לא נשיקה., לא וידוי. "רק" אור.אבל ככל שהשיר מתקדם אנחנו מבינים שה"רק" הזה הוא למעשה הכל. יש כאן מפגש חד-פעמי, אינטימי ובלתי נשכח, שדווקא משום שלא התממש נשאר טהור בזיכרון.
הבית הראשון מלא בדימויי לבלוב: "ולבלובו של גן בטרם פרי", "בלבן תפרחתו יפת התואר" – זהו עולם שנמצא רגע לפני מימוש – לא פרי, לא בשלות, אלא התחלה-הבטחה. האהבה נמצאת בשלב שבו הכול אפשרי, ולכן הכול גם מושלם. מרגע שאהבה מתממשת היא פוגשת מציאות. כאן היא נשארת בתחום האפשרות.
"כי אל השחר הענוג כוורד אקרב ואקטפנו למזכרת ואשמרנו בין דפי ספרי" –  מהות הזיכרון. לנסות לשמר רגעים חולפים כאילו היו חפצים.  הדימוי הזה חושף גם משהו על הדוברת עצמה: היא כבר יודעת שהרגע עומד לחלוף, ולכן היא רוצה להפוך אותו לזיכרון.
"ומה מאד צחקת באמרי" הוא צוחק, כי הוא מחובר למציאות. הוא מבין שאי אפשר לקטוף שחר. היא משוררת. הוא אדם מעשי יותר. ברגע אחד גולדברג יוצרת דיאלוג שלם בין שני טיפוסי נפש
"את זרועך נשאת, התזכור? והנידות אט ענף תפוח,ועל ראשי ירד מטר צחור." מבחינה חיצונית כמעט לא קרה דבר. הוא הרים יד. ניער ענף. עלי כותרת נפלו עליה. אבל החוויה הרגשית עצומה. זוהי ארוטיקה של רמז.לא מגע ישיר. לא וידוי.לא נשיקה, אלא תנועה קטנה שהופכת לרגע בלתי נשכח.
לקראת הסיום: "מאחורי גבך הכפר נעור" –המציאות חוזרת, הכפר מתעורר., היום מתחיל, הקסם עומד להיעלם. השיר כולו בנוי על המתח שבין הרגע הפרטי לבין העולם החיצוני שחוזר לפעול.
הסיום משנה מילה אחת בלבד: בתחילה היה  "זוהר" ובסוף "אור" – זוהר הוא משהו חיצוני. אור הוא כפנימי יותר כאילו החוויה עברה תהליך. היא כבר אינה רק מראה שנקלט בעיניים. היא הפכה לזיכרון שנשמר בנפש. השיר מסתיים ב"אור". לא משום שהתרחש בו משהו גדול, אלא משום שלפעמים רגע קטן אחד, בבוקר אחד, ליד עץ תפוח, מספיק כדי להאיר חיים שלמים.
הלחן של דני ליטני הוא מהלחנים הנדירים שמבינים את השיר במקום לכפות עליו דרמה. הוא כמעט מדבר את הטקסט. אין כאן שיאים ווקאליים נוצצים, אין "פזמון מתפוצץ". המלודיה צועדת בעדינות עם המילים ומאפשרת להן לנשום.

חזרתי לביצוע הישן של צילה דגן ז"ל (1970) בעיבוד של אלברט פיאמנטה. אין לי ספק שאילו חיה כיום, הייתה שבה להקליטו מחדש,לאו דווקא משום שהביצוע בעיבוד המקורי אינו טוב, אלא יש הרגשה שנשחק במשך השנים. הביצוע של  דגן מדגיש במיוחד את הפיוטיות והנשיות של הטקסט. קולה השקוף כמעט הופך את השיר לזיכרון עצמו. צילה דגן בנתה קריירה על השיר הזה מרגע שדני ליטני הציע לה להקליטו. גרסתו שלו לשיר – העניקה לו גוון רוק בלוזי, עולם אחר. בהיותו גברי – יתכן וסטה ממסלול עולמה של המשוררת, אבל בכל זאת נשאר אלמותי.

דני ליטני ולא היה בינינו אלא זוהר

וְלא הָיָה בֵּינֵינוּ אֶלָּא זהַר
עָנָו שֶׁל הַשְׁכָּמָה בִּרְחוֹב כַּפְרִי
וְלִבְלוּבוֹ שֶׁל גַּן בְּטֶרֶם פְּרִי
בְּלבֶן תִּפְרַחְתּוֹ יְפַת-הַתּאַר.
וּמַה מְּאד צָחַקְתָּ בְּאָמְרִי
כִּי אֶל הַשַּׁחַר הֶעָנג כַּוֶּרֶד
אֶקְרַב וְאֶקְטְפֶנוּ לְמַזְכֶּרֶת
וְאֶשֶׁמְרֶנוּ בֵּין דַּפֵּי סִפְרִי.
את זְרוֹעֲךָ נָשָׂאתָ, הֲתִזְכּוֹר?
וַהֲנִידוֹתָ אַט עֲנַף תַּפּוּחַ,
וְעַל ראשִׁי יָרַד מָטָר צָחוֹר.
מֵאֲחוֹרֵי גַּבְּךָ הַכְּפָר נֵעוֹר,
הַחֲלוֹנוֹת נִצְטַלְּצְלוּ עִם רוּחַ –
וְלא הָיָה בֵּינֵינוּ אֶלָּא אוֹר.

דני ליטני פייסבוק