קשה מאוד להיות בן של אמן שבמשך עשרות שנים הוא אחד השמות המזוהים ביותר עם המוזיקה הישראלית. עצם העובדה שהשם הוא שלמה ארצי יוצרת אצל הקהל השוואה כמעט אוטומטית. לשני בניו של שלמה ארצי יש מסלול מוזיקלי מקצועי: בן ארצי ויונתן ארצי. בחרו בקריירה עצמאית, אבל כל אחד עשה זאת בדרך אחרת מאוד.
בן ארצי (49) הוא הבכור מבין הבנים, והוא למעשה הראשון שהלך באופן מובהק בעקבות אביו. הוא התחיל ליצור ולנגן מגיל צעיר, ובגיל 21 כבר הוציא אלבום ראשון. הוא גם קיבל בתחילת דרכו חשיפה משמעותית בין היתר בזכות הקשר המשפחתי והופעתו לצד אביו.
אבל הסיפור שלו מעניין דווקא משום שהוא לא כיוון ולא רצה  להפוך ל"שלמה ארצי הבא", וגם לא נראה שזו הייתה שאיפתו האמנותית. הייתה לו קריירה משלו, עם שירים ואלבומים, אבל בהיקף ובמעמד ציבורי צנועים בהרבה משל אביו.
יונתן, הבן הצעיר (36), עשה את הבחירה המוזיקלית הרבה יותר מאוחר. הוא כותב שירים מגיל בר־מצווה, אבל במשך שנים נמנע מחשיפה מקצועית. רק בגיל 35 החליט להוציא אלבום בכורה ("מבול") ולהיכנס ברצינות לקדמת הבמה. הסיבה אינה חוסר ביטחון בכישרון בלבד. יונתן דיבר במפורש על המחיר של החשיפה כשאתה הבן של שלמה ארצי ועל הפחד שיבחנו אותו דרך אביו. הוא אפילו בחר בעידן רייכל כמנהל ומנטור, ובמשך תקופה דחה את העזרה המקצועית שאביו הציע לו, משום שהיה חשוב לו לבנות דבר שהוא "שלו". זו נקודה מאוד משמעותית: יונתן לא ברח מהמוזיקה – הוא ניסה לברוח מההשוואה.

צילו של האב?  בעייתי אצל שניהם אבל במידה שונה.  והצל הוא גם יתרון עצום. הבנים לא מתמודדים עם אבא מפורסם. בן ויונתן מתמודדים עם צילו של אב שהפך מוסד תרבותי ישראלי, חלק מהזיכרון הקולקטיבי של כמה דורות
יונתן ניסח זאת היטב: עצם הייחוס המשפחתי "פותח דלתות", אבל כשנכנסים בהן מסתכלים עליך במבט מסוים, ואתה צריך לעבוד אחרת כדי להשתחרר מהדימוי המוקדם. זו בעצם דילמה כמעט בלתי אפשרית: שם המשפחה נותן לך כניסה לתעשייה שאמן אלמוני היה מתקשה לקבל, אבל אותו שם משפחה אומר: "בוא נראה אם אתה באמת ראוי להיות כאן."
ואצל בן זה היה אפילו בולט יותר, משום שהוא נכנס לתעשייה צעיר מאוד. הציבור הכיר אותו קודם כל כ"בן של שלמה ארצי", והוא נאלץ לבנות זהות אמנותית תחת השוואה בלתי נמנעת.

בן ויונתן לא ניסו להיות "שלמה ארצי 2".
בן ארצי לקח דווקא את הצד האינטימי והאישי של אביו, אבל הכתיבה של בן מתמקדת יותר בהתבוננות עצמית.בן פיתח סגנון אישי משלו הוא גם מזוהה יותר עם פסנתר ועם כתיבה של זמר־יוצר, ופחות עם הממד הרוקיסטי הגדול וההמנוני של שלמה.
אצל יונתן ההתרחקות עוד יותר מודעת. יונתן בחר דרך יותר איטית, מודעת וזהירה, עם חומרים משלו ועבודה עם עידן רייכל. הבחירה להתחיל אלבום בכורה רק בגיל 35 היא בעצמה סוג של אמירה: אני לא חייב לעמוד בקצב של אבא. ואולי זו הדרך הבריאה ביותר להתמודד עם מורשת כזאת.
יונתן נשמע יותר של דור האינדי־פופ והזמרים־יוצרים של שנות ה־2020 מאשר של הפופ־רוק הגדול של אביו. יש בו יותר פגיעוּת, ספק, אינטרוספקציה ותחושה של אדם שמדבר מתוך החדר ולא מהבמה הגדולה. הוא גם פחות ממהר להפוך חוויה פרטית ל"אמת ישראלית". במובן הזה, הוא אפילו יותר אינדיבידואליסט מבן.

שלמה הוא מלודיסט גדול. גם כשההרמוניה מורכבת, הוא בדרך כלל מחפש שורה שאפשר לזכור ולשיר יחד. המלודיות שלו נוטות להיות רחבות, דרמטיות ומאוד "ישראליות" במובן של שיר שאפשר לדמיין קהל של אלפים שר יחד.אצל בן יש יותר תחושה של שיר שמישהו כתב לעצמו על פסנתר. אצל יונתן יש עוד צעד לכיוון של פופ אישי עכשווי – פחות "בואו כולם נשיר", יותר "בואו תקשיבו למה שקורה לי".

אצל שלמה יש "אני" מאוד חזק, אבל הוא כמעט תמיד מספר את עצמו תוך כדי שהוא מספר את המקום שבו הוא חי. הבנים פועלים בעולם שבו מוזיקה היא קודם כול זהות אישית.
האם הם הצליחו לצאת מהצל?

 בן ארצי הצליח ליצור לעצמו זהות מקצועית ואמנותית, אבל מעולם לא הגיע למעמד הציבורי של אביו. לכן במובן המסחרי־ציבורי, הצל של שלמה עדיין גדול מאוד.
יונתן ארצי נמצא בשלב אחר לגמרי. האלבום הראשון שלו והופעותיו הם עדיין חלק מתהליך בניית הזהות, ולכן מוקדם לקבוע אם הוא יצליח לבסס לעצמו שם שאפשר יהיה לומר אותו בלי התוספת "הבן של שלמה". אבל דווקא העובדה שהוא התחיל בגיל 35, אחרי שנים שבהן נמנע מחשיפה, מעידה עד כמה השאלה הזאת הייתה משמעותית עבורו.
והייתי מוסיף עוד דבר: לא בטוח שצריך למדוד את ההצלחה שלהם לפי היכולת "לצאת מהצל". אולי המבחן האמיתי הוא אם בעוד עשר או עשרים שנה יגידו: "בן ארצי" ו־"יונתן ארצי" בלי שהמוח ישלים אוטומטית: "הבן של שלמה".
כרגע בן קרוב יותר למעמד הזה מבחינת שנות פעילות והיכרות ציבורית, אבל עדיין מזוהה במידה רבה עם השושלת. יונתן, דווקא משום שהוא בונה את עצמו לאט ובמודע, עשוי להיות מקרה מעניין במיוחד של בן של אייקון שמנסה להפוך את הירושה התרבותית למקור השראה  ולא להגדרה שלו.
הנקודה אולי הכי מעניינת היא ששלמה ארצי עצמו כבר "הכניס" את בניו ליצירתו לפני שהיו אמנים עצמאיים: ב"חום יולי אוגוסט" הוא הקדיש את "ארץ חדשה" לבן, ובן אף השתתף בקליפ של "תחת שמי ים התיכון". כלומר, עוד לפני שבחרו בקריירה, הם כבר היו חלק מהמיתולוגיה של אביהם.
זה כנראה עושה את ההיפרדות האמנותית שלהם קשה יותר אבל גם מעניינת יותר.