ליריות, זרימה קולחת, עידון שמימי. יצירתיות. The Long Run, השביעי שלו, הוא התגלמות של חיבורים של מסורת ועכשווי, אלתור יצירתי, השראה שיונקת מהמוסיקה הברזילאית וחיבור עם הקוורטט והגיטריסט האורח, ניצן בר. מתן קליין, מנגני חליל הג'אז הטובים ששמעתי מעודי במונחים אוניברסאליים, יוצר מוסיקה של פיוט ואווירה, שלוקחים לנופים לא נודעים, משכרים ביופיים.
החליל נחשב בדרך כלל כלי משני בג'אז. רק קומץ נגנים ראו בו כלי עיקרי מוביל. מתברר עם זאת שהחליל מתאים באופן טבעי לג'אז, ולג'אז מודרני בפרט. הטון הגבוה והחודר שלו הוא אחד היפים במוזיקה, כזה שמוסיף גם ממד מלודי ייחודי שחי יותר מאשר בשלום עם האילתור. מבנה החליל מאפשר הרפתקאות מוזיקליות ממדרגה ראשונה.
אחדים מנגני החליל בג'אז הגיעו להישגים אומנותיים לא פחות משמעותיים מענקי הסקסופון (הרבי מאן, בובי האמפרי, יוברט לוס, ג'יימס ניוטון). אצל מתן קליין זה ברור כשמש. הוא חלילן בכל גופו ונפשו. מאוד יתכן שמעמדו ה"נחות" של הכלי מונע את ההכרה לה הוא ראוי לא רק כנגן חליל, אלא כיוצר ומאלתר בעל קווים מלודיים ומבנים הרמוניים, שיש בהם הרבה יותר מ"ג'אז" – נגיעה של ניו יורק, זיקה ישראלית והשתקפות של העניין העמוק והבולט שלו במוזיקה של ברזיל. קליין מצליח ליצור את האיזון, שמעניק לאלבום את האופי המסוגנן שלו.
הוייב הברזילאי קיים לאורך האלבום. לא בכדי בחר מתן בז'וקה פרפיניאן כאיש ההקשה לאלבום. כבר Luck-Key/Kind Of הפותח, מייצר מוד ריחופי, שיש בו איכות "סינמטית" לירית שמחברת בין הישראלי לברזילאי, ובהמשך Otem Reh וב-Jokes הסמבאי של טוקי שטרן האנרגתי מול The Long Run היותר מורכב ב"סיפור", שהוא מספר במנגינה ובקצב, בשילוב של גיטרה וירטואוזית (ניצן בר) וקלידי אווירה נפלאים (טוקי שטרן) וכמובן, צליל החליל שמנגן קליין שמגיע למחוזות שעוד לא ביקרנו בהם כמו ב – Azymotiv/Hakaza. קטע יצירתי מורכב נפלא בפני עצמו, בעל גרוב אפרו קובני של 12/8 בנגינת הסולו וההרכב. שבע וחצי דקות שנכנסות לרשימות האי הבודד שלי.
בסיום: הליריות של הרמטו פסקואל, המלחין הברזילאי ב- O Farol Que Nos Guia ((המגדלור שמנחה אותנו), אחד השירים הגדולים שלו, מנגינה בעלת איכות קלאסית בביצוע מעורר השראה.
אחזור על דברים שאמרתי בביקורת קודמת: צליל החליל של מתן קליין צלול, קריספי ומלודי, והקטעים כאן מנוגנים בצורה שמעלה את המוסיקה לאותם גבהים יצירתיים שהכרנו אצלו, ואף מעבר.
רביעיית מתן קליין The Long Run
צילום: מרגלית חרסונסקי
תגובה אחת