יש משהו מרגש במיוחד במפגש הזה בין שלושה מוזיקאים, שאינם זקוקים להפגנת כוח כדי להוכיח את גדולתם. הביצוע ל־״Autumn Leaves״ הוא הרבה מעבר לעוד פרשנות לסטנדרט ג'אז מוכר. זהו מפגש בין שלושה דורות של ניסיון, ידע, אינטואיציה ויכולת הקשבה, שממחיש מדוע הג'אז הוא מוזיקה חיה, מתפתחת ורלוונטית גם עשרות שנים לאחר היווצרותו.
במרכז המפגש ניצב רון קרטר, אחד מנגני הקונטרבס המשפיעים והחשובים בתולדות הג'אז. לצדו אמט כהן, פסנתרן צעיר יחסית, בעל טכניקה מרשימה, דמיון מוזיקלי ואנרגיה יצירתית, וג'ו פארנסוורת', מתופף שהשליטה שלו בזמן, בדינמיקה ובמרחב המוזיקלי מאפשרת לשני עמיתיו חופש פעולה כמעט בלתי מוגבל.

שם הקטע ביוטיוב  ״Reinventing Autumn Leaves״ אינו מקרי. השלישייה אינה מסתפקת בשחזור של מנגינה מוכרת או בהצגת יכולות טכניות. היא לוקחת יצירה שהפכה לאחד הסטנדרטים המזוהים ביותר עם הרפרטואר הג'אזי, ומעניקה לה פרשנות חדשה באמצעות דיאלוג, שינויי משקל רגשי, אלתור ותקשורת מוזיקלית בזמן אמת.

בגיל 89, קרטר מייצג מסורת מוזיקלית שאין לה תחליף: מסורת שבה הנגינה אינה נמדדת רק במהירות, בכמות הצלילים או במורכבות ההרמונית, אלא בעיקר בשיקול דעת, בעומק וביכולת להעניק משמעות לכל צליל.
שלה. הקונטרבס בג'אז משמש בדרך כלל כגורם המקשר בין ההרמוניה לקצב. תפקידו הוא לסמן את התנועה ההרמונית, לייצר פעמה יציבה ולספק בסיס שעליו יכולים הפסנתר והתופים לפתח את רעיונותיהם. אבל אצל קרטר הבס אינו רק תשתית. הוא קול עצמאי, בעל אישיות, משקל ויכולת לנהל שיחה עם הפסנתר. הגדולה שלו מתבטאת במיוחד בכלכלה המוזיקלית: הוא אינו חייב לנגן הרבה כדי לומר הרבה. בחירת הצלילים, אופן ההתקפה, משך הצליל והמרווחים שביניהם יוצרים תחושת סמכות וביטחון. הנוכחות שלו מעניקה לשני הנגנים האחרים חופש. הם יכולים להרחיק לכת מבחינה מלודית וקצבית, משום שמתחתיהם נמצא מוזיקאי שיודע בדיוק היכן נמצאת המוזיקה בכל רגע, וזהו אחד הסודות של נגני בס גדולים: הם אינם רק שומרים על הזמן, הם מעניקים למוזיקה תחושה של כיוון ושל בית.

אמט כהן מביא אל המפגש את האנרגיה של דור חדש של נגני ג'אז: וירטואוזיות טכנית, שליטה בשפה המסורתית, חופש אלתורי ויכולת להפוך רעיון מלודי פשוט למסע מוזיקלי עשיר. כהן הוא הכוח המניע של השלישייה. הפסנתר שלו מעניק לביצוע תנופה, צבע והרפתקנות. הווירטואוזיות שלו אינה רק עניין של מהירות או שליטה באצבעות. היא מתבטאת ביכולת לפתח משפטים מוזיקליים, לשנות את צפיפות הצלילים, לנוע בין אזורים הרמוניים וליצור מתח ושחרור. בפרשנות ל־״Autumn Leaves״, האתגר המרכזי העומד בפני הפסנתרן הוא להתמודד עם מנגינה מוכרת מאוד, שהוקלטה ובוצעה אינספור פעמים, מבלי ליפול למלכודת של ציטוט עצמי או חיקוי של פרשנויות קודמות.
כהן מביא ליצירה אנרגיה משלו, אך אינו מנתק אותה מהמסורת. הוא מכיר היטב את השפה הג'אזית הקלאסית, ודווקא מתוך ההיכרות הזאת הוא יכול לשחק עם הציפיות של המאזין.
יש כאן גם משמעות בין-דורית: כהן אינו מנסה להוכיח שהוא טוב מקרטר או להאפיל על נוכחותו. הוא מנהל איתו דיאלוג. הוא יכול להמריא בפסנתר, אבל תמיד נשאר קשוב למה שמתרחש בבס. זו אינה תחרות בין שני סולנים, אלא שותפות מוזיקלית.

ג'ו פארנסוורת' הוא מרכיב קריטי בהצלחתו של מפגש כזה. הוא מביא לתוך השלישייה תיפוף שמבוסס לא רק על דיוק קצבי, אלא גם על רגישות, הקשבה, שליטה בדינמיקה ויכולת להגיב לרעיונות של הנגנים האחרים.
אחד המאפיינים החשובים ביותר של תיפוף ג'אז איכותי – היכולת להיות נוכח מאוד מבלי להשתלט על המוזיקה. מתופף גדול אינו חייב להציג את עצמו בכל רגע. לפעמים דווקא ההחלטה שלא להדגיש פעמה, שלא להוסיף מעבר או שלא להיכנס עם מקצב צפוף היא ההחלטה המוזיקלית הנכונה.פארנסוורת' שייך למסורת של מתופפים המבינים שהמערכת הקצבית אינה רק מנגנון שמחזיק את ההרכב, אלא מרחב של אפשרויות

השלושה מתאחדים בדיוק של שבריר שנייה בהרמוניה אדירה, כאילו תמיד ידעו בדיוק מה כל אחד מהם עומד לנגן. היכולת הזאת אינה נובעת מכך שהנגנים מתכננים מראש כל תגובה, אלא מכך שהם חולקים שפה מוזיקלית משותפת, ניסיון רב, הבנה עמוקה של המבנה ההרמוני ובעיקר קשב יוצא דופן. הגבולות בין סולן למלווה כמעט נעלמים. אין עוד פסנתרן שמוביל ושני נגנים שמלווים אותו. יש שלושה מוזיקאים שחושבים יחד. הדבר המדהים הוא שהאחדות הזאת אינה מחייבת אחידות. כל אחד שומר על האישיות המוזיקלית שלו, אבל כולם מתכנסים לאותו מרחב יצירתי. הרגעים האלה הם שמבדילים בין נגינה טכנית מרשימה לבין מוזיקה גדולה. אפשר ללמוד לנגן סולו וירטואוזי. הרבה יותר קשה ללמוד להקשיב באופן שמאפשר לרגע כזה להתרחש.

יש ביצועים שבהם אנחנו מתפעלים מהנגנים, ויש ביצועים שבהם אנחנו מתפעלים מהמוזיקה עצמה.שלושה מוזיקאים בעלי אישיות עצמאית מצליחים לרגעים לוותר על האגו האישי ולהפוך לישות מוזיקלית אחת. הם אינם זקוקים להסברים, לסימנים או לתיאום מילולי. הם פשוט מקשיבים זה לזה ברמה כמעט אינסטינקטיבית. רון קרטר  אינו רק מוכיח שהג'אז עדיין חי. הוא מוכיח שמוזיקה גדולה אינה מתיישנת, כל עוד יש מי שיודעים להקשיב לה, ללמוד ממנה ולהמשיך אותה., ואולי זהו היופי האמיתי של הג'אז: היצירה לעולם אינה מסתיימת. היא נולדת מחדש בכל פעם ששלושה מוזיקאים נפגשים, מקשיבים זה לזה ומעיזים לא לדעת מראש מה יקרה בצליל הבא.

רון קרטר (89) מאיר את עלי שלכת (Autumn Leaves) באור חדש עם אמט כהן – פסנתר ג'ו פארנסוורת' – תופים

Ron Carter Facebook